Musar על משלי 14:34

פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד (תהילים קי״ב:ט׳) פסוק זה אמרו דוד גילה לנו על מדת הצדקה שהיא עליונה עד מאד והודיענו שיש בעשיתה שכר גדול ועצום בעוה"ז ובעוה"ב. והזכיר לשון פזר נתן מפני שלשון נתינה נופל על דבר שיש לו קצבה אבל לשון פזור אין לו קצבה. ולכך הזכיר ג"כ פזר, ואמר לאביונים ולא אמר לעניים שלשון עני הוא האיש שאין מזונותיו מספיקים לו פעם יש לו מהם פעם הוא נעדר מהם, ולכך נקרא עני מלשון הכנעה אבל האביון הוא למטה ממנו בחסרון כי הוא התאב לכל דבר ברוב הימים ואפי' לדברים הקלים, ועל כן אמר דוד ע"ה כי עיקר מצות הצדקה הוא לבני האדם כאלה והם האביונים התאבים לכל דבר ולא בדרך נתינה בלבד שהוא דבר קצוב אלא בדרך פזור ואם עשה כן יבטיחנו הקב"ה בב' יעודים, הא' יעוד הגוף בעוה"ז, השני יעוד הנפש לעוה"ב. יאמר כי אם הוא מתנהג עם האביונים פעם בדרך פיזור פעם בדרך נתינה צדקתו עומדת לעד הקב"ה יקבע לו ברכה בממונו שימשך ממונו ויתקיים בידו שיוכל לתת ממנו צדקה לעד. וכענין שהזכיר שלמה בנו (משלי י״א:כ״ד) יש מפזר ונוסף עוד, וכן הזכיר משה רבינו (דברים ט״ו:י׳) נתון תתן לו כלו' אם נתן הקב"ה יתן לך שתתן לו, והנה משה קבע ברכה במצוה זו ביעודי הגוף בעולם הזה הוא שאמר (שם) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך. והברכה הזו היא תוספת טובה ורבוי הצלחה בעוה"ז, ומפני שלא הזכיר משה במצוה זו אלא יעוד הגוף בעוה"ז כמשפטו בשאר המצות על כן גילה לנו דוד המלך ע"ה על שני היעודים. הוא שאמר (תהילים קי״ב:ט׳) צדקתו עומדת לעד, הוא יעוד הגוף בהמשכת ממונו שיתן צדקה ממנו לעולם, וכן אמרו ז"ל (כתובות פ"ו דף סו ב) מלת ממון מסר, ואמרי לה חסד כלומר הרוצה שיתקיים ממונו בידו כמלח הזה שהוא מקיים את הבשר יחסר ממונו לצדקה ואמרי לה חסד יעשה ממנו חסד, קרנו תרום בכבוד הוא יעוד הנפש לחיי העוה"ב, כי הנפש הנקראת כבוד תזכה ותשוב לשרשה שהוא כסא הכבוד, ולשון קרנו כי תתעלה הנפש בקירון האור והזוהר הצח והבהיר בכסא הכבוד זהו קרנו תרום בכבוד מלשון (שמות ל״ד:כ״ט) כי קרן עור פניו. ועוד יכלול לשון קרנו כי מפני שהזכיר צדקתו עומדת לעד והם הפירות שבעוה"ז לכך הזכיר קרנו תרום בכבוד לרמוז שהקרן קיימת לעוה"ב. וכן הזכיר שלמה בנו תמיד הוא שאמר (משלי י״ד:ל״ד) צדקה תרומם גוי כלומר צדקה תרומם גוי כשיעשנה וחסד לאומים חטאת כשלא יעשנה כי כל העמים צריכין לעשות צדקה וחסד לפי שמתקיימין עליהם ונענשין בבטולם:

על כן נראה לענ"ד, שרמזו רז"ל כאן למה שהזכרנו בסמוך בדברי הר"י יעבץ, והוא כי בהיות שמדרך התלמיד חכם להיותו פרוש ונזהר במעשיו יותר משאר העם כדאמרן, וכל אשר הוא עושה עושה בשביל תכלית טוב, או בשביל שהוא דרך אל התכלית ההוא, ולכך בעי במאמר הנזכר שלחן של תלמיד חכם כיצד, כי בודאי שלחן של ת"ח גדול משלחן שאר העם ביתר שאת וביתר עז התורה והמצות, כי לא יעשו דבר קטן או דבר גדול כי אם כשימשוך ממנו איזה תכלית טוב, וקא בעי באיזה דבר הוא שלחנם גדול משלחן שאר העם, (רצה לומר איזה תכלית טוב נמשך משלחן של ת"ח). והשיב שני שלישי גדיל, ומלת גדיל הוא מלשון גדולה ורוממות, רצה לומר הת"ח יעשה בשלחנו דהיינו בשעת אכילה ב' מיני מצות הנקראים גדיל, והם תורה ועני, כי טובים השנים למחילת חטא ולסליחת עון כדלעיל. התורה נקראת גדיל, על שם שמגדלתו ורוממתו על כל המעשים (אבות ו, א). והמאכיל עני על שלחנו שזהו הצדקה המעולה כדלעיל הוא ג"כ נקראת גדיל, על שם הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי, שדרשו רז"ל פרק קמא דב"ב (י, ב) אלו ישראל, דכתיב (ש"ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:

וראיה לזה הוא מהגמ' בבבא בתרא (דף י' ב'), "תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, בני מהו שאמר הכתוב (משלי י"ד, ל"ד) 'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת', נענה רבי אליעזר ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל וכו', 'וחסד לאומים חטאת' כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו וכו', ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור, לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים". ופירש"י (בד"ה כאן בישראל), "ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין, אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט". ויש לומר שהביאור בזה הוא שטבעי הוא לישראל להיות דעתם לשמים, והיינו משום שמדה זו הושרשה בנו ע"י אברהם אבינו ע"ה.