Musar על משלי 16:32

אַךְ מִי שֶׁהֵם מוֹשְׁלִים בְּנַפְשָׁם הַכּוֹעֶסֶת וּמַכְרִיחִים אֶת טִבְעָם לִסְבּוֹל אוֹתָהּ כְּבָר נִזְכְּרוּ לְטוֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי ט"ז ל"ב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלּוֹכֵד עִיר. וְאֶרֶךְ אַפַּיִם מִן הַי"ג מִדּוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת בַּבּוֹרֵא בְּפָרָשַׁת וַיַּעֲבֹר (שְׁמוֹת ל"ד ו). וְאָמְרוּ כַּאֲשֶׁר הַשְּׁחִין מֵחֳלָיֵי הַגּוּף כֵּן הַכַּעַס מֵחֳלָיֵי הַנֶּפֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לְאִישׁ מוּסָר שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל לִכְעוֹס מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵבִיא אֶת עַצְמוֹ לִידֵי חֵטְא כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי י"ט י"ט) גְּדָל־חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ וְגוֹ'.

והמידה השנית - הכעס. היא מן המידות הרעות אשר ישחיתו העבודה כי כל מי שיש לו כעס לא תתיישב העבודה בלבו, בשעת כעסו לא ישים אל לבו לכל מה שיעשה, רק ירבה שבועות, ויחלל שם שמים ויהרוג לרעהו, ויזיק לחבירו, ואפשר בעלות חרון אפו ילך ויעבוד עבודה זרה או יהרוג נפשו, ועל כן לא יבטח האדם בעבודתו, אם לא יוכל לכבוש כעסו. ורפואת הכעס היא, שנדע מה הם הכחות אשר יעוררו הכעס ונהפוך אותם. ונאמר, כי סיבת הכעס תהיה ממיעוט יישוב הדעת. ומסכלות הכועס ומחסרון חברת החכמים והמשכילים אשר יורוהו לכבוש כעסו, ומרוב התחברותו אל הכסילים והרשעים, ומפני אשר לא יכיר כמה מידה מגונה יש בכעס ולא יכיר כמה מידות טובות יש בסבל ואורך אף, כי כל מאריך אפו לעולם לא יתחרט ולא יצטרך לעשות דבר אשר כל שומעו יחסרהו, רק כל מעשיו הם בשובה ונחת, כאשר אמר (משלי טז) ״טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר״.

וצריך אדם לחזק גופו ואיבריו כנגד יצר הרע, כדי שיוכל להתחזק עליו ויכבוש אותו, כדי שלא יחטיאו. כדגרסינן במ' נדרים בפרק ארבעה נדרים, אמ' רמי בר אבא, מאי דכתי' (קהלת ט, יד) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים וגו', עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, ובא עליה מלך גדול וסבב אותה, זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים, אלו העונות, ומצא בה איש מסכן וחכם, זה יצר הטוב, ומלט הוא את העיר בחכמתו, אלו תשובה ומעשים טובים. דכתי' (קהלת ז, יט) החכמה תעוז לחכם, זו תשובה ומעשים טובים, מעשרה שליטים אשר היו בעיר, אלו שתי ידים, שתי רגלים, שתי אזנים, שתי עינים, והראש והפה. וכל הכובש את יצרו הרי זה נקרא גבור, שנא' (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. וגרסי' בפסיקתא א"ר סימון משל לצור גבוה שהוא עומד בפרשת דרכים, והיו בני אדם נכשלים בו. אמ' להם המלך, סתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם. כך אמ' הב"ה לישראל, בני, יצר הרע הזה מכשול הוא לעולם, סיתתו בו קימעא קימעא, עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם, שנא' (יחזקאל לו, כו) והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וכתי' (יחזקאל לו, כז) ואת רוחי אתן בקרבכם, וכתי' (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך וגו'. ודוד ע"ה אמר בענין התשובה, לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.