Chasidut על משלי 16:32

(ד) על פי דמבואר בפרשת בלק בזוהר הקדוש (ח"ג) בציפור דהוא הס"א. והנה בהכל יש קדושה המחיה, וידוע דצריכין להקיאו חיל בלע (איוב כ טו), וכבר פירשתי בפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה, כי אין יכול להשיב, רק מי שכולו טוב אין בו שום חלק הסותם, כי לא ישלים רק מי שהוא שלם, ולא יתקן רק מי שהוא מתוקן. ונמצא דהיכול להשיב כבר יש לו מנוחה לנשמתו הקדושה, מה שאין כן זה שאינו יכול לתקן, עדיין אין לו מנוחה. וידוע מהזוהר בענין יונה דנחתא לספינתא דהוא נשמתא קדישא, ובית הוא לשון פנים, כענין שנאמר (שמות כה יא) מבית ומחוץ תצפנו, והבן. והיינו (תהלים פד ד) גם צפור הידוע מצאה בית, היינו פנימיות קדושה, (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו של איש הישראלי די השיב זאת למקורו ולהוציא בלעו מפיו, אז עדיין ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח ט), והבן זה. ועל פי זה פירשתי הפסוק (ויקרא כה כד) ובכל ארץ אחוזתכם וגו', כנ"ל והבן. הג"ה אמר המסדר ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי בכי"ק של אא"ז המחבר זצוק"ל וז"ל: בחלמא דבי שמשא פרשת ויקהל תקנ"ג לפ"ק, נתגלה לי בחלום שבכל יש ניצוצין קדושין, והנהמה שהוא בפרי, יוצא ויתוקן על ידי אדם, ובאילן עצמו על ידי השמש הזורח עליו ושב. ועל פי זה אמרתי בחלומי וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח (קהלת א ה), הוא הניצוץ שם. ובלילה הנ"ל נתגלה לי על ידי חלום לפרש הפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה וגו', כי הכל מוסב על האדם, כי מקודם ה' חלקו על ידי התגברות, אבל הוא אינו מלך על אבריו שיהיה הכל ברשותו, כמו שנאמר באברהם לצ"ט שנה כי המליכו הקב"ה על רמ"ח אברים כמבואר במדרש (נדרים ל"ב ע"ב), רק מלחמות ה' הוא נלחם, ואז עדיין אי אפשר לתקן ולהעלות מתחתון התחתונים עד עליון העליונים, והכל בדוכתיה קאי ולא יזוע על ידו, מה שאין כן אחר שבא למדריגת המלוכה כנ"ל. וזה אמרו לך ה' לחולקך הגדולה שאתה מתגדל, והגבורה שאתה מתגבר, והתפארת שאתה מתפאר על יצרך ואבריך, והנצח שאתה מנצח במלחמות ה', וההוד לך על זה, כי מושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לב) ואף על פי כי (לשון כאשר), דהיינו כאשר כל הוא בשמים ובארץ בלי התרוממות, אבל לך ה' לחולקך הממלכה כנ"ל, אז והמתנשא לכל אף להתחתון שבתחתונים, לראש ר"ל לראש כל ית', והוא פלא בס"ד, עד כאן. (ה) על פי שדרשו רז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) והרוח תשוב וגו' (קהלת יב ז), תנה לו כמו שנתנה לך. וידוע מה שפירשו משיבת נפש (תהלים יט ח). ועל פי זה י"ל אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג מי"ז), באופן אחר קצת מדברי העקדה בשער ס"ט וכעין דבריו, דהיינו שתכלית אכילה להשיב מה שנפל בדומם צומח חי לו. ועל פי זה נ"ל לפרש (הפסוק איכה א' י"א) נתנו מחמודיהם באוכל רק להשיב וגו', ועכשיו ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, שלאחר החורבן נתפשטה הטומאה ונמסרו רזי התורה וכו', לכך אין האכילה רק למלא רסן תאוותו כזולל, והבן. ועוד יש לומר כי נתנו לאחרים מחמודיהם באוכל, ר"ל מה שחמדו בעצמם מן האוכלים, נתנו לענים כדי להשיב נפש ולפרוק חטאם בצדקה. או יאמר, אף שהיו חומדין לאוכל להשיב נפש שהיו עטופים ברעב, אף על פי כן נתנו לעניים, ועכשיו הייתי זוללה מתוך הדחק הגדול מאד, עין בריה צרה בחברתה להוציא בלעו מפיו כדרך הזוללים, והבן. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת נח) על אמרם ז"ל (סוטה ל"ח ע"ב) מנין שאף עופות מכירין בצרי עין, עיין שם. וזה היא המסורה (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו די השיב נפשו אל שורשה, אז (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח, כי צריכה להתגלגל ולפעמים אף בבעלי חיים שאינם מדברים, לכך ראוי להשגיח לתקן הנאכלים, כי (תהלים פד ד) גם צפור, ר"ל אף שהוא כציפור מצאה בית הראוי לה וכנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים כנ"ל. ונ"ל שלכך נקרא הרעבתן זולל, לפי שנאמר (ירמיה טו יט) אם תוציא יקר מזולל, לפי שהקדושה הוא יקר, וסט"א הוא זולל. והנה בהכל מעורב טוב ורע פנים וקליפה, והנה האוכל לברר, הוא לוקח היקר ונתעצם בו, והאוכל רק למלא רסן תאותו, הוא לוקח הזולל ונתעצם בו, והבן.

ולפי האמור יש לפרש הא דפשוטה לפני' ופשוטה לאחרי', דהנה הא דפשוטה מורה על התרחבות הדעת כנ"ל, ענין זה הוא בשני אופנים, יש התרחבות הדעת ששוקלת את כל מעשיו בדעת שלימה כנ"ל, ויש עוד אופן אחר נעלה מזה ונקרא התפשטות הדעת, והיינו שהדעת מתפשטת על המדות ומקיפה אותם ומושלת עליהם עד שנעשו השכל והמדות דבר אחד, שלא יתאוה ולא יכעוס וכדומה רק מה שהשכל מחייב, וזהו עיקר פירוש של דעת מלשון קישור, שהמדות קשורין בשכל [וידוע עוד בספרי המקובלים שדעת אינה נחשבת לספירה בפני עצמה אלא שהיא המקשרת השלשה ראשונות שכנגדם באדם השכל עם שבע מדות העליונות] וזהו ממשלת השכל על המדות, וע"ז כתיב (משלי ט"ז ל"ב) ומושל ברוחו מלוכד עיר, ודוגמא זו אנו אומרים מלכיות כדי שתמליכוני עליכם והבן: