מנורת המאור
וביקור חולים מצוה גדולה עד מאד, ושכרה גדול עד לאין חקר. כדגרסי' במ' פאה ירושלמי תניא מכריזין על החולה ביום השני לחוליו, כדי להודיע לבני אדם ויגמלוהו חסד. ויומא קמא דחליש לא מודעו ביה, שמא אינו חולי ויפתח פיו לשטן, מכאן ואילך מכריז עליו בשוקא ומפרסמין חוליו, דכל דרחים ליה יבקש עליו רחמים, וכל דסני ליה יחדי ליה, ויש לחולה נחת רוח בזה, שנא' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ואין החולה מתרפא מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, כמו שאפרש לקמן בע"ה.
תקון מדות הנפש
הַשַּׁעַר הַד' מִן הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי נְדַבֵּר בּוֹ עַל מִדַּת הָאַכְזָרִיּוּת וְהִיא מִדָּה רָעָה עַד מְאֹד וְאֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת נִמְצֵאת בָּאֲנָשִׁים הַצַּדִּיקִים וְלֹא בַּחֲשׁוּבִים אַךְ תִּהְיֶה בְּמִי שֶׁטִּבְעָם בְּטֶבַע צְבוּעִים כְּמוֹ הָאַרְיֵה שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם וְלֹא חוֹנֵן וְאֵלֶּה הֵם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם (דְּבָרִים כ"ח ג) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְגוֹ'. וְזֹאת הַמִּדָּה מְגֻנָּה עַד מְאֹד מִעוּטָהּ וְרֻבָּהּ וְתִהְיֶה כְּשֶׁתֶּחְזַק הַנֶּפֶשׁ הַכַּעֲסָנִית עַל הָאָדָם וְהַמִּדָּה הַזֹּאת תִּהְיֶה בַּנֶּפֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁמַּשֶּׂגֶת בָּהּ הַנְּקָמָה מִן הָאוֹיְבִים. וְאֵינָהּ מְגֻנָּה כָּל כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל לְהַגִּיעַ בַּמִּדָּה הַזֹּאת עַד תַּכְלִית וְלֹא לְהִנָּקֵם מֵאוֹיְבוֹ בְּכָל יְכָלְתּוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה טוֹב וּכְמ"ש (מִשְׁלֵי כ"ד י"ז) בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח. וּמִי שֶּׁמִּתְנַהֵג בָּהּ לְהָרַע לַחֲבֵרוֹ וְלִגְזוֹל מִמֶּנּוּ בְּלֹא עָווֹן מְגֻנֶּה עַד מְאֹד וּבִכְמוֹתָם אָמַר דָּוִד עָ"ה (תְּהִלִּים קכ"ד א־ג) לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. וְהָרְאָיָה שֶׁאֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת נִמְצֵאת אֶלָּא בָּרְשָׁעִים מ"ש (מִשְׁלֵי י"ב י) וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי. וְאָמַר אַפְּלָטוֹן בְּעִנְיַן הַנְּקָמָה מִי שֶׁרוֹצֶה לִנְקֹם מֵאוֹיְבוֹ יוֹסֵף מַעֲלָה יְתֵרָה בְּעַצְמוֹ.
אורחות צדיקים
גם הוא לא יצטער על צרות חבריו, כאשר תראה בדוד המלך שאמר (שם לה יג): "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב". ובאיוב כתיב (ל כה): "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון" – וכל זה רחוק מן האכזרי. ואין המידה הזאת נמצאת אלא באנשים אשר טבעם כטבע האריות, שטורפים וחומסים. ובעת אשר תתחזק הנפש הכעסנית על האדם, אז בורח מידת הרחמנות, והאכזריות מתגברת להרס ולנתץ, כדכתיב (משלי כז ד): "אכזריות חמה ושטף אף" – אין חמה כחמה של אכזריות. אבל במידת הבורא יתברך תמצא "ברוגז – רחם תזכור" (חבקוק ג ב); אבל זה רחוק מן האדם לרחם בעת הכעס. ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו, כדכתיב (משלי ו לד): "ולא יחמול ביום נקם". פירוש: כשיש נקמה – אין חמלה אלא אכזריות. והכתוב אומר (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור" – אפילו לטור בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידים להכות חברו. הלוא אף אם נפל בלא פשיעתו לא ישמח, כדכתיב (משלי כד יז): "בנפל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחבריו הפושעים עליו, וזה גורר המחלוקת והשנאה. וכבר ידעת מה טוב ומה נעים מידת השלום.