Musar על משלי 27:19

וּכְבָר אָמְרוּ כִּי הַהֲפַכְפָּךְ אֵינוֹ עוֹמֵד בְּעִנְיָן, וְלֹא יִהְיֶה לוֹ אוֹהֵב, וְעִנְיָנָיו מִשְׁתַּנִּים תָּמִיד וְאֵין הַדְּאָגָה נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ. וְדוֹמֶה לְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו (שָׁם י"ב כ"ז) לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ. וְתֵדַע כִּי הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם מַרְאִים הָאַהֲבָה בְּמִלּוֹתָם וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שׂוֹנְאִים גְּמוּרִים בַּמַּצְפּוּנִים וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא תַּאֲמִין בָּהֶם כְּמ"ש (שָׁם כ"ו כ"ד) (בִּשְׂפָתָיו) [בִּשְׂפָתוֹ] יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲלִיק לְךָ לְשׁוֹנוֹ וּמְדַבֵּר לְךָ רַכּוֹת אַל יַטֶּה לִבְּךָ אֵלָיו כְּמ"ש (שָׁם כ"ו כ"ה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֵן בּוֹ, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֲבוֹת בְּלִבּוֹ. וְזֶה כְּמוֹ שֶׁהֶרְאָה יוֹאָב לְאַבְנֵר וְלַעֲמָשָׂא שָׁלוֹם וְאַהֲבָה עַד שֶׁהֲרָגָם. וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה יִשְׁמָעֵאל אֶת גְּדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם עַד שֶׁהֲרָגוֹ. וְאָמְרוּ מִי שֶׁזָּרַע הַשִּׂנְאָה יִקְצוֹר הַחֲרָטָה וּמִי שֶׁהוּא נוֹהֵג הַמִּנְהָג הַזֶּה מֵרֹעַ לֵב בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי אָדָם כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיִּנְהַג כֵּן בֵּינוֹ וּבֵין אֱלֹקָיו וּכְאִלּוּ הוּא מְפַתֶּה אוֹתוֹ בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים וּבְלִבּוֹ עִנְיָן אַחֵר. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים ל"ח ל"ו) וַיְּפַתוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וּשְׁאָר הָעִנְיָן. וְסוֹקְרַאט הָיָה מְצַוֶּה תַּלְמִידָיו הִשָּׁמְרוּ מִמִּי שֶׁיִּשְנָאֵהוּ לְבַבְכֶם כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם כַּמַּרְאוֹת וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי כ"ז י"ט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם וְהַנְּפָשׁוֹת מִשְׁתַוּוֹת. וְהָרַע שֶׁבְּמִינֵי הַשִּׂנְאָה וְהַקָּשָׁה שֶׁבָּהּ — שִׂנְאַת הַקִּנְאָה. וּבְסֵפֶר הַקּוֹטִי: הַטּוֹב שֶׁבְּכָל מַה שֶּׁתַּחֲשׁוֹב בּוֹ עַל עִנְיַן שׂוֹנְאֶיךָ, שֶׁתָּשִׁיב אֶל אַהֲבָתְךָ אִם תּוּכַל.

וכן הענין במלאכים שאין להם כח גופני כמו הפה שלנו שבו ידברו הדבור הזה שהוא גופני. אמנם בהביט מלאך אל מלאך יבין זה אל זה. כי יהו"ה בעצמות ברוחניות אותיות הנרצות אל הענין הנרצה אליו ויבין חבירו הדבר הנרצה אליו, וזהו דיבורם. ואין להם עינים כעיני בני אדם שבהם הם רואים. אמנם יש להם רוחניות הפעולה שהיא פועלת הראות ובה ישכיל ויביט עד למרחוק, והוא משובח מראיותינו כשבח ראיית השכל על העין. כי העין לא יראה אלא מה שכנגדו, לא כל שכנגדו, אלא דבר מקובל שיוכל הכלי הגשמי להגבילו. אבל השכל יראה אפי' מה שאינו כנגד העין, כמו שיראה האדם בשכלו כמה דברים שראם עתה כמה שנים. או אפי' דברים שלא ראם אותם מעולם, ימציא בדעתו שהוא רואה ענין כך, עד שתהיה ראות השכל דקה שיראה מעניינים הדקים שאין העין יכולה להביט, ויגדל על זה ראות הנביאים שהנביא בשכל ישיג הרוחניים ולפי רוחב השכל כך רוחב ההשגה, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז, יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. כי האדם יובנו מעצמם אל עצמם, והוא אבר גופני ויש לו הכח הזה מפני שפעת הנפש השוככת עליו, וכן השכל, ועכ"ז לפי שהיא דבר נגבל תהיה השגתו נגבלת, כפי שיעור הנבי א תהיה מדריגות נבואות. וכן מן הענין הזה נעלה להשכלת המלאכים אלו לאלו, ומשם כמה וכמה מעלות נשיג לדעת מציאות הראות והפעולות הגשמיות ברוחניות, וכמו שיאמר הנביא (זכריה ד, ב) ראיתי והנה מנורת זהב, וכן לפנים בישראל יקרא לנביא רואה, לא יהיה הענין ראיית אברים, ולא יהיה ג"כ לשון ראיה על דרך משל, אלא שממש הוא ראיה. כן הענין למעלה ראיה במלאכים, כח ההשגה ההיא שבה משיגים העניינים כו', על דרך זה יהיה הראות בעליונים, ובעליונים מן העליונים, עד גבוה מעל גבוה שומר:

הארבע עשרה: שיזכור האדם שמסביר פניו לחברו, איך לבו נוטה אליו לאהוב אותו, כדכתיב (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כל שכן אם רואה מלך שמקבלו בסבר פנים יפות, ומראה לו שהוא אוהבו – כמה יאהבנו, כמה יכבדנו וייכנע לפניו, וכמה ישתבחו ויתהללו בזה. קל וחומר להבורא יתברך, שהודיענו שהוא אוהב אותנו, והבטיחנו לאהוב אותנו בכל דור ודור, כמו שנאמר (ויקרא כו מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם" – שאנו חייבים לאהוב להבורא יתברך בכל לב.