Chasidut על משלי 27:19

ונקדים עוד לפרש הפסוק (משלי כז יט) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. דלפי פשוטו אין המשל דומה להנמשל, וכי אחד יודע מה שבלב חבירו, ואף אם אהבתם או שנאתם שוה. ועוד קשה הלא מצינו בתורה נביאים כתובים ובמדרשים בכמה מקומות, וגם נשמעו ונראו בפועל אשר בטח אחד על חבירו וחשבו לאוהב נאמן ולבו שלם עמו, והוא היה אויב לו ומבקש רעתו, וכמו שנאמר (תהלים מא י) גם איש שלומי אשר בטחתי בו וגו'. והנ"ל כי דבר מופת אמת אותו הניסיון, ומשכיל על דרכיו ימצא בעת שהאדם נכנע להשי"ת, אז אם יביט בלבו באנשים צדיקים ימתקו מאד בעיניו, ובאנשי בליעל המה מגונים מאד בעיניו. וההיפך בהתרחקותם וגבה לבם, שאז יקיצו בהצדיקים בטבע אף אם אינו יודע אותם כלל אם הם צדיקים או רשעים, וכאמרם ז"ל (קידושין דף ע'.) כל הפוסל במומו פוסל, והרשעים ישרים בעיניו ולא נראה גנותם. והכי פירושו כמים הפנים לפנים, נמצא אם המים צלולים ובהירים, אז אם יפה תואר מביט בו, ראה התואר כמו שהוא. ואם המים עכורים, אז היופי לא נראה וגם הכיעור לא נראה, כן לב אדם לאדם, והבן. והנה שומה מאת ה' ששנאה כבושה יש בין צדיק לרשע בטבע, אף אם אין מכירין זה בזה היטב במעשיהם, כדי שלא יהיה להם התחברות וילמד ממנו, משל לנכנס לחנותו של בשם וכו', וכן מי שנכנס לבורסקי, ואין דבר בעולם מזיק לנפש כמו התחברות עם אדם רשע אף לפי שעה, אף אם אינו ניכר, נכנס בנפש כמו העכס וארס וברוב ימים ימצא, וצריך לזה זכות גדול בצירוף העסק בתורה שיצא ממנו העכס והארס כולי האי ואולי אחר זמן רב. ולא מבעיא שאלו אשר הם צדיקים, אין מניחן השי"ת להתחבר עם הרשע ועושה ביניהם התרחקות לא נודע לאיש מאין. אלא אף אלו שאינם עדיין בגדר צדיק גמור, רק שהם מתחברים לצדיקים אמיתיים, אין מניחן השי"ת להדבק בנפש רשע. והנה ידוע אמרינן בכל יום (תפלת שחרית) אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, דמי שהוא נדבק להשי"ת הוא בגורלו, וזה פירוש הפסוק (תהלים קכה ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ר"ל אף על גורל שלהם ר"ל המקורבים אליהם למען לא ישלחו וגו', והבן. והנה לפי גודל הטומאה של האיש ההוא, כך היא השנאה, כי השנאה היא לפי ההתרחקות, דאם הוא מטומאה קלה, אזי מצדיק גמור שהוא קדושה גדולה הוא מרוחק, ויש לו שנאה ונמאס לו, אבל מצדיק (שאינו גמור) שאין הקדושה גדולה אין מרוחק כל כך, לכך אין השנאה גדולה כל כך. אבל מי שהוא מטומאה גדולה, הוא מרוחק מאד אף מקדושה קטנה. וידוע דהפרש יש בין ישראל לבני ישראל, כמו בין הנביאים לבין בני הנביאים.

באנו אל אחיך אל עשו (בראשית לב ו). עיין רש"י (ד"ה באנו). והנ"ל בהקדים דמשמע דאם מיפר ברית האחוה לא נקרא אח, וכמו שמצינו ברחל ולאה (בראשית לא טו) שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו, והבן. והנה יש שממאס שארו הקרוב אליו עד שלזה אין עוד תרופה, (ועל פי זה ישבתי קושית הפ"י בחדושי באה"ע סי' ל"ז), אבל אם זה רק בכעס סופו מתפייס. אמנם עשו הרשע אף שלא היה יעקב נמאס בעיניו, כי הטבע אינו ממאיס הטוב והישר ורק כעס עליו, מדה אחרת היה בו רעה מאד, כנאמר מפורש בעשו (עמוס א יא) עברתו שמורה לנצח. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (מלאכי סימן א' ב) ואמרתם במה אהבתנו וגו'. כי דרשו רז"ל (תנדב"א רבה פכ"ד) והלכת בדרכיו, (דברים כח ט) הדבק במדותיו, והנה השי"ת אוהב להמתדמים אליו, לא כמדת בשר ודם אשר כל אומן שונא את בן אומנתו. והנה השי"ת רך לרצות כנאמר (מיכה ז יח) נושא עון, (הושע יד ג) קחו עמכם דברים, וישראל מדבקים את עצמם במדותיו, והעכו"ם הם ההפכים אשר עליהם נאמר ועברתם שמורה וגו'. והיינו הלא אח עשו ליעקב בטבעו ולא נמאס בעיניו, ואף על פי כן מבקש דמו, והוא ההפכי ממדת השי"ת. אבל יעקב מדבק במדותיו, לכך ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, כי כל דבר יוכר מהפכו, והבן. וזהו פירוש הפסוק (תהלים ב' ה) באפו ובחרונו יבהלמו, ר"ל על ידי אפו וחרונו, והיינו על ידי שעברתם שמורה לנצח ימדד להם כמדתם. וזהו מאמר המלאכים באנו אל אחיך, על פי שפירש העקידה בפסוק (בראשית כז מה) עד שוב אף אחיך ממך, (ושורש דבריו כי מצד עצמו יכיר ויבחון הזמן שיסיר עשו מלבו השנאה עליו, כי כשירגיש יעקב בעצמו שאין בלבו עוד שנאה על עשו, בודאי גם עשו לבו שלם עמו כי כמים פנים אל פנים וגו' (משלי כז יט). והיינו עד שוב אף אחיך, ובאיזה ענין תכיר אם סרה המשטמה מלבו, לזה אמרה ממך, ר"ל מצד עצמך תוכל להבחין זה כנ"ל, והבן). וכן עשה יעקב והמתין ובחן בלבו שכבר יצא השנאה מעשו, כי בודאי שמע לצוואת אמו, ולכך קרא אותו תמיד אחי. והנה באמת מה שנאמר כמים פנים וגו', היינו בטבע בעומק הלב, מה שאין כן בעל מדה רעה בבחירתו אף שיצא ממנו הכעס, הוא בעצמו אינו מניחו לצאת ומעוררו במכוון, והיינו ועברתו שמורה לנצח, דבודאי הטבע לא נשתנה מכל אדם, דעל כל פנים ברבות הזמן הכעס יוצא מן הלב, והבן. והיינו באנו אל אחיך בטבעו, אבל אל עשו, כי הוא רשע בבחירתו בעל מדה רעה ועברתו שמורה כנ"ל, והבן כי הוא נכון מאד בס"ד.

ועל מה שנותנין איזה יתרון מלעילא, שייך לומר בו לשון הודייה, כמו שנאמד בלידת יהודה (בפ' ויצא) ותאמר הפעם אודה את ה', ואפשר יהיה פירוש הכתוב כך, אודה ה' בכל לבי, כלומד לבד השבח והקילוס שאני מחוייב לקלסו כמצוות הבן על אב, הנה לבד מזה אודה לו, כי, ה' בכל לבי, כלומד אהבתו יתברך תקועה בלבי, וזה מודה שגם אהבתי תקוע בלבו, כי כתיב (משלי כ״ז:י״ט) כמים הפנים לפנים כו', ומטעם זה ניתן לי רשות לספר כל נפלאותיך, אבל מי ימלל כו', לכך אספר, ר"ל המעט מה שיש יכולת בידי להורות ולספר, יהיה נחשב כאילו ספרתי כל נפלאותיך, כי אין המניעה ממני, רק שבלתי אפשר לסיים שבחיה דמארי עלמא ולספר כל נפלאותיך, כי אין להם שיעור וקץ, לכן מה שאני מספר, כלומר המעט שאני מספר יהיה נחשב כאילו הם כל נפלאותיו כי החוב מוטל עליו לספר שבחו בלי שיעור מחמת שני עניינים הנ"ל:
(צוואת הריב"ש דט"ז ע"ב, רמזי תהלים שבסוף ס' אור תורה דיבור ראשון).