Musar על משלי 28:24

מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם (משלי טו). יבאר הכתוב הזה מעלת החושים וידוע כי כפי מה שתגדל מעלת החוש על חברו כן יגדל חיוב האדם שיעבוד בו את הש"י כי בידוע שהגוף היכל הנפש שוכנת בתוכו כמלך בהיכלו ומרחפת על הגוף גם כן וזה כדמיון הבורא ית' שהוא בתוך העולם וחוץ לעולם כי הוא מקום עולמו ואין עולמו מקומו. ומנפלאות יצירת האדם שפתח בהיכל הזה חמשה שערים אל העולם והפקיד על השערים ההם חמשה שוערים מעבדיו הנאמנים. השערים הם כלי החושים ואלה הן העינים. והאזנים. והאף. והלשון. והידים. השוערים הם החושים המשתמשין בהן. ואלו הן חוש הראות. וחוש השמע וחוש הריח וחוש הטעם. וחוש המישוש. אשר בהם שלימות ההיכל ומעלתו והמלך שלמה שבח את עצמו בהן. הוא שאמר (קהלת ב) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני. כי לא היה מלך לפניו ואחריו בהשגת תענוג החושים כמוהו וכענין שאמר (שם) וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם. מעלת הראות גדולה ואמנם מעלת השמע גדולה יותר כי כח השמע הוא יותר זך ודק מכח הראות, וזה שאמרו ז"ל (ב"ק פ"ח פה ב) סימא עינו נותן לו דמי עינו. חרשו נותן לו דמי כולו. וכן מצינו בהקב"ה שהקדים חוש השמע לחוש הראות הוא שאמר או חרש או פקח או עור. ויהיה ביאור הכתוב לפי זה שמועה טובה תדשן עצם מלבד שכח השמועה טובה משמחת את הלב כמאור העין עוד יגיע ממנה תועלת אחרת שהיא מדשנת את הגוף, והזכיר עצם לפי שהעצמות יסודות הגוף, וכן מצינו במשה רבינו שהזהיר לישראל בשתיהן והקדים שמיעה לראיה אמר (דברים ו) שמע ישראל ואח"כ אמר (שם יא) ראה אנכי נתן לפניכם. וכן ישעיה הקדים השמיעה ואמר (ישעי' לג) אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע. החושים הנכבדים הללו כלן הם באבר הראשון שהוא מבחר מקומות הגוף ועליונו מלבד חוש המישוש שהוא מיוחד לידים ומתפשט בכל הגוף וגם בראש ואינו כי אם בהרגשת דבקות גוף בגוף, והחושים הללו ג' מהם רוחנים חוש הראות וחוש השמע וחוש הריח. ושנים מהם גופנים והם חוש הטעם וחוש המישוש. וחייבה החכמה להיותם כן כדי ללמד כי הכונה בבריאת האדם להיות חלק השכל רב ומתגבר על חלק הגוף. ומרוב מעלת ג' החושים רוחניים הללו תמצא שייחס אותן הכתוב אל השי"ת והוא שאמר (שמות ג) וירא ה' כי סר לראות. (דברים א) וישמע ה' את קול דבריכם. (בראשית ח) וירח ה' את ריח הניחוח. ובשני חושים הנשארים שהם גופניות לא מצינו אותם מיוחסים לשם ית' כי לא תמצא ויטעם ה' וימשש ה'. וה' חושים הללו אנו משתמשין בכל פעולותינו וענינינו ומסכימי' עליהם עם השכל הנטוע בנו ואין אנו רשאים ליהנות באחד מהן בלא ברכה. וכן אמרו ז"ל (ברכות פ"ו ד' לה ב) כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו וגו'. חוש הראות מצינו הרבה דברים שתקנו רז"ל לברך על חוש הראות והם (הרואה דף נט ב') הרואה חמה בתקופתה לבנה בחידושה והרואה חבירו לאחר י"ב חדש והרואה את הים הגדול והאי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזא אלני דמלבלבי בכל אלו חייב לברך, ומזה תקנו לנו ז"ל ברכת יוצר המאורות לאמרה בכל יום לפי שהשמש מתחדש וזורח בכל יום ומי שבנה בית חדש וקנה כלים חדשים שנתחייב לברך שהחיינו הכל נמשך אחר חוש הראות. חוש השמע גם בזה תקנו רז"ל לברך והוא שאמרו על שמועה טובה מברך הטוב והמטיב. ועל שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת. חוש הריח גם בזה תקנו לנו רז"ל לברך על ריח טוב על הפירות. כגון האתרוג והתפוח ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ועל העשבים הטובים כגון חבצלת שקורין רוז"א בורא עשבי בשמים. ועל ההדס בורא עצי בשמים. ועל המור והוא המוסק"א בורא מיני בשמים, חוש הטעם גם בזה תקנו לנו ברכות אם הוא פרי האילן בורא פרי העץ אם הוא פרי המתגדל מן הקרקע בלא אילן בורא פרי האדמה. ואם גדולו מן הקרקע ואינו פרי כגון ירקות מברך שהכל, חוש המישוש לא תקנו ברכה בזה לפי שאין לחוש הזה חלק בשכל כי כלו גופני הפך השכל וע"כ לא תקנו לברך אלא על פעולות החושים שיש לשכל חלק בהם:

וע"ד הפשט בענין הזה אין הברכות צורך הגבוה אלא צורך הדיוט כי כיון שהוא מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו וכל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ואין מציאותם אלא ממציאותו והכל צריכין לו, ומציאותו תספיק בעצמה לא יצטרך לזולתו כלל וכאשר אבאר באות מ"ם מציאות בגזרת הצור, ואם כולם יברכוהו כל היום ויספרו תהלותיו כל היום וכל הלילה לא יחשו מה יתרבה בכך ומה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו כי מי שמברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא ית' המציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה מתברכת והפירות מתרבין, והנהנה ואינו מברך הנה הוא גוזל ממנו ההשגה ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, כענין שכתוב (הושע ב׳:ז׳) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, קרא הכחות ההם מאהבי ואמר כי הם הנותנים להם מזונותם, והנה אלה רשעים שוללים ההשגחה מיוצר בראשית. ומזה אמרו ז"ל (ברכות פ"ו דף ל"ה ב') כל הנהנה מן עוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה ולכנסת ישראל שנא' (משלי כ״ח:כ״ד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנ"י והנה גוזל ההשגחה להקב"ה וגוזל מפירות לכנ"י כי הפירות יתמעטו בסבתו. ואע"פ שהוא יחיד כאמרם לעולם יעשה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף חובה, וכיון שמצינו פסוק מלא בתורה כי הוא יתעלה צוה אותנו לברך על מזוננו מכאן יש ללמוד שיש על האדם חובה עצומה להזהר בברכות החובה וגם בברכות הנהנין וכל הזהיר בהם הלא זה מופת על אמונתו הטובה ועל זכות לבו והוא מעיד על עצמו שיש ליהדותו שרש ועיקר והוא חסיד וירא חטא: ומה שתקנו חכמים לשון הברכה נגלה ונסתר. כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר קרוב ורחוק מצד השכל נסתר ורחוק מצד עצמו, וכדי לשמוע העיקר הזה תקנו לנו נוסח הברכה בלשון נגלה ונסתר ברוך אתה ה' מורה על נגלה, ואשר קדשנו וצונו מורה על נסתר. ואפשר לנו להביא בזה המשל מן השמש שאין לנו תחבולות לדבר מן הבורא יתעלה אלא בדרך משל שנברא מנבראיו, והוא שהשמש אפשר לו לאדם להשיגו מצד עיגולו ומצד שישכיל האדם בשכלו כי האור שלו תועלת לקיום העולם. אבל מצד עצמו והילת אורו אי אפשר לו להשיגו כי אם יסתכל בו יכהה מאור עיניו:

עוד שם (ברכות לה, ב) א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה וכו', עד מאי חבר הוא לאיש משחית. א"ר חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, ע"כ. פירש רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו. ולכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין^הגה"ההמאמר הזה צריך ביאור, מהו ענין הגזילה שגוזל מהקב"ה כשאינו מברך. על דרך הפשט יתבאר על פי הקדמה אחת, והיא זאת. ידוע כי המברך על הפירות או על אחת מהנאת העולם, כבר הודה בדעתו, כי הבורא יתברך אשר הוא מברך לו, הוא המשגיח והוא המנהיג הכל וסיבת הכל, ואע"פ שהגלגלים בסבותם והארץ בטבעה מצליחים ומגדילים, כאמרם ז"ל (בר"ר י) אין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדול, ועל כל זה אין כח מצדם רק מצד השפע הנשפעת עליהם מן סבה עליונה המשגיח בכל ברוך הוא, כמו שפירש רבינו בחיי בפרשת בראשית על פסוק (א, יח) ולהבדיל בין האור ובין החושך, יעויין שם, דאם יודה על זה יצטרך לברך, וממילא נשמע מי שלא ברך, כופר בכל זה. וזה שאמרו כאלו גוזל להקב"ה, כי הרשעים הנהנים בלא ברכה גוזלים ושוללים ההשגחה מיוצר בראשית, ומוסרים הנהגת השפלים למזלות וכוכבים, כענין שנאמר (הושע ב, ז) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי וגו', קראו הגלגלים המושלים בארץ בטבעם ורוחניות שהם נפש להם, מאהבי, ואמרו כי הם הנותנים להם מזונות ולא ה' פעל כל זאת, ועל כן נקרא מי שאינו מברך גוזל אביו, שהקב"ה הוא סיבה הראשונה כמו שהאב סיבה לבן, וגוזל אותו ששולל ממנו ההשגחה ממעשה התחתונים כנזכר:
ומה שאמר וכנסת ישראל, רצה לומר כי מי הנוהג כן, גורם למניעת הטוב מהאומה, כמו שפירש רש"י שם, ולכנסת ישראל, כשחטאו הפירות לוקים, וכמאמר הנביא (הושע ב, יא) לנותני הכחות לרוחניים, לכן אשיב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו, מדה כנגד מדה, מי שאינה מודה בטובת המטיב, ראוי שימנע ממנו המטיב את טובתו, כמו שהאריך בזה בעל העקידה שער נ"ב עיין שם, כן ביאור המאמר לפי פשיטות:
אמנם יש דרך אחר בביאור מאמר זה, והוא הדרך אשר ישכון בו אור הקבלה המסורה בידינו, ויהיה הגזילה הנזכר בזה המאמר הגוזל להקב"ה כפשוטה גזילה ממש, ויתבאר על פי הסוד הגדול המסור לחכמי האמת, כי הברכות הם צורך גבוה, לא צורך הדיוט בלבד כאשר חשבו רבים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות, וכמה פסוקים ותילי תילים של הלכות מגלים הענין הזה באר היטב. וזהו מה שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ופסוק (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, ודרשו רז"ל (איכ"ר א, לג) כל זמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מתישין כח של מעלה וכו'. וזהו סוד (שבת פט, א) היה לך לעזרני, וסוד (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וזהו ענין (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וזהו סוד הקדיש, יתגדל ויתקדש וכו'. והרבה פסוקים ומאמרים כהנה וכהנה מורים על זה, והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים אלו איך יש זה ביכולת האדם, או אם יצדק מה יתן לו, ואיך יתורצו הפסוקים המנגדים לזה, יעיין בספר עבודת הקודש בחלק העבודה, ובהקדמתו, ובספר הפרדס שחיבר הגאון האלהי רבינו משה קארדווירא בשער מהות והנהגה פרק י"ז וי"ח וי"ט וכ' וכ"א, וימצא מרגוע לנפשו ומתוק לחכו. ואתה הקורא זיל קרי בהו אם בעל [נפש] משכלת אתה, כי דבריו הם דברי אלהים חיים, חיים הם למוצאיהם:
ועל פי הסוד הזה, יהיה דברי המאמר הנזכר בפנים שגוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, היינו קודשא בריך הוא ושכינתיה, שמונע השפע הטהור הבא להם ממעלה ממלך עולם שהוא הבינ"ה עמ"ק ברכ"ה, כי שם צוה ה' את הברכה ג"כ כדאיתא בתיקונים, ונתנו סימן לדבר (משלי י, כב) ברכת ה' היא תעשיר, כי מעשרת כל הבנין בהשפעתם לשם. ומי שאינו מברך, הוא (משלי טז, כח) נרגן מפריד אלוף, במעילתו אשר מעל בקדשי שמים, והוא (משלי כח, כד) חבר לאיש משחית, דהיינו ירבעם בן נבט אשר הפריד בין הדבקים ועשה עגלי זהב. ומסיים הקרא (שם) אין פשע, פש"ע אותיות שפ"ע:
והנה אוסיף על הראשונות, לגלות טפח ולכסות טפחיים. הנה נוסח כל הברכות הם, ברוך אתה ה' אלהינו וכו', שאנו מזכירין ב' שמות, שם ידו"ד ושם אלהים, וזהו יחוד מדת הרחמים עם מדת הדין, כי אלהים עולה כמנין הטבע כדאיתא בזוהר, וזהו מדת הדין לעשות כפי טבע הענין, אבל שם ידו"ד שהוא מדת הרחמים גוף האילן גילוי של מלך מלכי המלכים ובאור פני מלך חיים, ואז נמצא תוספות ברכה בעולם ומשנה הטבע, דהיינו שם אלהים, כי נתהפך מדת הדין לרחמים, וזהו (שמות יח, יא) כי גדול ה' מכל אלהים. לכך בברכתינו שאנו רוצים להמשיך עלינו ברכה, צריכין אנו לחבר שני שמות הללו יחד, גם כי ב' שמות הללו דהיינו ידו"ד אלהים עולים במנין יב"ק שהוא ראשי תיבות "יחוד "ברכה "קדושה, שהן ג' קוין, קו החסד, קו הדין, קו הרחמים, שהוא כלל כל האצילות הקודש, כמבואר כל זה בזוהר ובפרדס. ואז כשפותח המקום עליון אלהים שהוא דין, נתהפך ונעשה י"ה מל"א שהם אותיות אלהים, רצה לומר שהשפעתו בכל, דהיינו שהאם רובצת על הבנים שהוא הבינה שהם ברכת ה' משפיע למרכבה העליונה לג' אבות שהן חס"ד די"ן רחמי"ם ג' קוין כלל כל אצילות. וזהו מ"י אל"ה אותיות אלהי"ם, שבינ"ה נקראת מ"י כמבואר בזוהר ובפרדס פרק ח' משער השמות, ומשפיע לאל"ה שהם סוד ג' אבות כמבואר הכל בפרדס במקום הנזכר, וכשבינ"ה שנקראת מ"י היא בחבור עם הג' אבות שנקראים אלה, אז נעשה משניהם חבור אחד תיבה אחת אלהים, כמבואר בפרדס באר היטב במקום הנזכר, והרוצה להבין דברי יעיין שם:
וכתב עוד שם, שכאשר חטאו ישראל בעגל, אז בפשעם שלחה האם דהיינו שאין בינ"ה משפעת למטה, ומה שהיה כבר מ"י אל"ה בחבור אחד בתיבה אחת אלהים, עתה נחלק לב' מ"י אל"ה, ומי פנה למעלה, ומאל"ה נעשה אלה בקמ"ץ שהוא סוד הקליפות. וזהו שאמרו ישראל (שמות לב, ד) אל"ה אלהיך ישראל, שהפרידו אל"ה מן מ"י, ואלהים שהוא בטבע מדת הדין פועל פעולתו וטבעו:
ונראה לי דזהו סוד מה שאמר הכתוב (תהלים פב, ו), אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, אכן כאדם תמותון. אמרתי שאתם מחברים מ"י עם אל"ה, שיהיה תיבה אחת אלהים, ואז הייתם בכלל ברכה, כי באור פני מלך ברכה, כמו שאנו מתפללין (בתפלת שמונה עשרה) ברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך. אכן עתה שחטאתם ונפרד מ"י מן אל"ה, כענין (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר, ואלה נתהפך לאלה בקמ"ץ שהוא סוד הקללה והארור שאירע לאדם בסיבתו מאת הנחש שנאמר בה (בראשית ג, יד) ארור אתה וגו', וזהו (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון:
וזה היה גם כן חטאת ירבעם בן נבט, שעשה ג"כ עגלי זהב (מל"א יב, כח), ואמר אלה אלהיך ישראל, שהפריד אל"ה מן מ"י. ולכן כשבא יוסף עם בניו ליעקב אבינו ע"ה שיברכם, ראה ברוח הקודש שיצא מהם ירבעם שהפריד מן מ"י אלה שאז הוא בכלל ארור ואינו בכלל ברוך כדפירשתי לעיל, על כן אמר יעקב (בראשית מח, ח) מי אלה שאינן ראויין לברכה (ע"ש ברש"י ד"ה ויאמר מי אלה), רצה לומר מאחר שאין אלהים בחיבור אצלם, אלא מ"י אל"ה, נמצא שאינם בכלל ברכה. והשיב יוסף לאביו (בראשית מח, ט), בני הם, ירצה בקדושתם, אשר נתן לי אלהים בזה, רצה לומר בבחינת אלהים ביחודו, וזהו שאמר בזה, רצה לומר בזה אלי ואנוהו, כי לעת עתה הם בבחינת אלהים ביחודו. ואז אמר (שם), קחם נא אלי ואברכם, ואז ברכם בשם אלהים, כמו שכתוב (בראשית מח, כ) ישימך אלהים וגו', וק"ל:
כלל העולה מכל זה, כי כל המברך על כל דבר, אז מתברך, כי פותח מקור העליון ומיחד שם ידו"ד עם אלהים, ואז מתחבר מ"י עם אל"ה, היפך ירבעם. ויבין את זאת המשכיל והפקח, וישמע חכם ויוסיף לקח::