Musar על משלי ו:23

אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו, כג)^*ביאר הפסוק כי נר מצוה ותורה אור וגו'. כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר. לכבוד אבי אדוני זלה"ה אשר העמיד יסוד ספרו על מקרא זה ועליו הולך וסיבב כל הספר אמרתי גם כן לפרשהו. כי קשה למה המשיל המצוה לנר ותורה לאור. הגם בגמרא דסוטה (כא, א) דרש רבי מנחם ברבי יוסי תלה הכתוב מצוה בנר ותורה באור מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה ומה אור מאיר לעולם כו' אבל נ"ל לפרש כי מצינו קצת מצות נוהגים ביום ולא בלילה ויש מצות שנוהגים בלילה ולא ביום כדאיתא בריש מסכת פסחים (ב, א) גבי אור לארבע עשר מה אור רב הונא אמר נגהי ורב יודא אמר לילי והאריך בקושיות עד שמקשה ומשני אלה ה"ק קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצעותא דיממא וקריא רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצעותא דליליא ומצות דיממא ומצות דליליא מנה במסכת מגילה פ"ב (כ, ב) מה הן ע"ש. ובזה א"ש כי נר מצוה מה נר לפי שעה כי שרגא בטיהרא מה אהני. כן המצוה היא נוהגת לפי שעה השייכת ביום אינה נוהגת בלילה והנוהגת בלילה אינה נוהגת ביום אמנם התורה נוהגת בין ביום ובין בלילה כמו שאמר הכתוב (יהושע א, יח) והגית בו יומם ולילה משום הכי המשילה לאור כי אור יממא הוא וליליא נמי קרויה אור כמו שהאריך בריש מסכת פסחים משום הכי קאמר ותורה אור כי אור נופל על היום ועל הלילה לכן המשיל לו התורה הנוהגת גם ביום ובלילה. ועל דרך זה נראה לי לפרש פסוק בישעיה סימן ה' (יט)^*ביאר הפסוק הוי האומרים לרע טוב וגו'. הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר. והנה פשוטה של פסוק הוא שהנביא הוכיח את ישראל שהולכים מדרך הטוב לדרך הרע. וקשה למה הוכיחן בג' לשונות אלו טוב לרע אור לחושך מתוק למר הלא הכל למקום אחד הולך ונראה לי לפרש על דרך מדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ב, ז) מסיק רבי אבהו אמר מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים כו'. תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים. ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדקים. אבל איני יודע באיזה מהן חפץ אם במעשה של צדיקים ואם במעשה של רשעים כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ כו'. ובזה יובן הפסוק שפיר כי ג' חלוקי מלות שונות אלו ג' עניינים הם. בתחלה הוכיחם הנביא כפשוטה ואמר הוי האומרים טוב לרע וגו' כי דור תהפוכות המה מהפכים דרך הטוב לדרך הרע ובחלוקה שנייה ביקש לפרש פן יאמרו מאן מוכח שהקב"ה חפץ בדרך הטוב יותר מדרך הרע. דלמא חפץ יותר במעשיהם של רשעים וראיה זו שהביא המדרש מן פסוק וירא אלהים את האור כי טוב ש"מ שחפץ במעשיהם של צדיקים הנרמז במלת אור כי טוב מפרישם הם ואומרים האי אור לילה וחושך הוא ומהפכים הפסוק ואומרים שיותר חפץ הקב"ה במעשיהם של רשעים על זה הוכיחם הנביא ואמר שמים אור לחושך ר"ל שדורשים ושמים מלא אור כי טוב לחושך כי טוב וחושך נחשב להם לאור. ובחלוקה הג' רמז ענין אחר כמו שמסיק בתנחומא פרשת בראשית (פ"ז) והאריך שם אם יצר הרע טוב הוא או רע הוא. ותוך ביאור דבריו ז"ל ואם תאמר אין אדם יכול לשמור עצמו מיצר הרע אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע. ומה תינוק בן חמשה וששה שנים אינו חוטא אלא מבן עשרה שנים ואילך ואז הוא מגדל יצר הרע א"כ תינוק היית ולא חטאת נגדלת וחטאת וכמה דברים קשים בעולם יותר מיצר הרע ומרים ממנו ואתם ממתקין אותו אין לך מר מן התורמוס ואת שוקד לשלקו ולהמתיקו במים ז' פעמים עד שהוא מתוק וכן חרדל וכו' יצר הרע המסור בידך על אחת כמה וכמה שתכריחו מרעה לטובה ולפי זה יובן חלוקה הג'. לאחר שהוכיחם שאוחזים בדרך הרע ושמים אור לחשך ומפרשים הפסוק אור כי טוב ליליא הוא. חזר הנביא להוכיחם ולהודיע פן יאמרו מבלתי יכולת להם שיטיבו מעשיהם מפני יצר הרע השוכן בקרבם על זה אמר שמים מר למתוק ר"ל התורמסים והחרדל שהם מרים מאוד מאוד ובכל זאת שמים למתוק בתחבולתם ויצר הרע המסור בידם ויכולין להמתיקו בקלות שמים למר מפני חטאם ונמצא שאין להם תירוץ בעולם על שפרשו מדרך הטוב לדרך הרע מכח חלוקי עניינים האלו:

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אחשורוש ממנו, כן פירשו בו רז"ל (מגילה דף טו ב) והוא פשוטו של מקרא נפל ליה מילתא בדעתיה אמר מאי דקמאי דקא אזמנתיה אסתר להמן דילמא עצה קא יעצו מליה דההוא גברא למיקטליה, הדר אמר אי הכי לא הוה אינש דרחים לי דהוה מודע לי, הדר אמר דילמא איכא איניש דעביד בי טיבותא ולא פרעתיה מיד, ויאמר להביא את ספר הזכרונות ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו', יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו פירוש וכתר מלכות אשר נתן בראשו, והמן שאל שלשה דברים הלבוש והסוס והכתר וחרה לו למלך על הכתר ועל כן אמר ונתן הלבוש והסוס ולא הזכיר הכתר, או יאמר וסוס אשר רכב עליו המלך, אותו סוס אשר נתן כתר מלכות בראשו ומלת בראשו תחזור לסוס כי היה למלך סוס שישימו כתר מלכות בראשו כאשר ירכב עליו המלך ואין אחד מעבדיו רשאי לרכוב על אותו סוס וזה דבר ידוע, כן כתב ר' אברהם ז"ל. ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וילבש את מרדכי וגו' והמן נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו', כלומר אם היה מזרע שאר האומות אפשר שישלים עמך אבל אם הוא מזרע היהודים לא תוכל לו ולא ישלים עמנו לפי שנצטוה מפי השי"ת תמחה את זכר עמלק ואיך יעבור על צוויו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן וגו' ויבא המלך והמן עם אסתר אל המשתה וגו' מה שאלתך אסתר המלכה ותנתן לך. ותען אסתר ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי נמכרנו וגו' שכך כתוב בתורת משה בפרשת התוכחת (דברים כ״ח:ס״ח) והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה. אבל הריגה לא נזכרה בכל הפרשה ומזה אמרה אסתר יודעת אני שאין הענין גזירת שמים אלא גזירת המן ויכולה היא להתבטל זהו כי אין הצר שוה בנזק המלך. כלומר אין נזק המן הצר ראוי להשוותו לנזק הראוי לבא עלינו בשביל המלך שהמלכנו עלינו רמז למה שכתוב בפרשה (שם) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וכו'. מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו וגו' איש צר ואויב וגו'. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך שב מגינת הביתן אל בית משתה היין והמן נופל על המטה, פשט הכתוב הזה כי היה מתחנן לאסתר ומתנפל לפני רגליה והיא על המטה שתתחנן אל המלך בעדו, ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית נראה שחשדו המלך באסתר, הדבר יצא מפי המלך וגו' ויאמר חרבונה גם הנה העץ וגו', ונקרא חרבונא שתי תיבות חרבו נא כלו' חרבו עתה לפי שהיה (עד) עתה חרבו של המן ומלאך המות שלו. וע"ז דרז"ל חרבונה זה אליהו והכונה שנדמה לו אליהו בדמות חרבונה א' מן הסריסים והיה אליהו למרדכי ומלאך המות להמן וזהו חרבו נא חרבו עתה כלומר זה היה סיבת מהירות מיתתו שאמר גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי ויאמר המלך תלוהו עליו. מיד ויסר המלך את טבעתו אשר העביר מהמן ויתנה למרדכי. ואחר שנתלה המן הוצרכה אסתר להעביר אגרות הראשונות שנשתלחו כבר, וזהו שכתוב ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך וכו'. כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר תמצא את עמי, והשיב לה המלך הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים. ואתם כתבו על היהודים וגו' אין להשיב. ויש לשאול והיאך שואל להשיב הראשונות, אבל תשובתו של מלך היתה כן מאחר שתלו את המן על העץ תוכלו לכתוב בשם המלך ותאמרו כי מה ששלח המן באגרות הראשונות שיהרגו האומות לישראל לא כך היתה כונת המלך אלא שיהרגו היהודים בשונאיהם והמן זייף את השטרות וחתם אותם בטבעת המלך אשר בידו הפך מכונת המלך ראיה לדבר שתלה אותו על העץ, שאם לא כן למה כתב מרדכי להרוג האומות ודי לו שינצלו ישראל אלא בהכרח הוצרך לעשות כן. ועל כן האמינו השניות ולא הראשונות, וע"כ אמר בשניות אין להשיב כי בבא השניות חשבו מיד שהראשונות מזוייפות ואז היתה שמחה וששון ליהודים: וע"ד המד' (מגילה א) ויהי בימי אחשורוש כ"מ שנאמר ויהי בימי לשון צער הוא, (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ. (ישעיהו ט׳:י״א) ויהי בימי אחז ארם מקדם ופלשתים מאחור. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים (שם ד) ראיתי את הארץ והנה תהו. ויהי בימי אחשורוש היה המן. הוא אחשורוש אמר רב אחיו של ראש ובן גילו של ראש. אחיו של ראש נבוכדנאצר שנקרא ראש שנאמר (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא. ובן גילו של ראש נבוכד נאצר החריב והוא בקש להחריב דכתיב (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה, ושמואל אמר שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, רבי חנינא אומר שכל הזוכרו אומר אח לראשו, רבי יוחנן אומר שהכל נעשו רשים בימיו שנא' וישם המלך אחשורוש מס וגו', הוא אחשורוש הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו, (בראשית ל״ו:ט׳) הוא עשו אבי אדום. הוא ברשעו מתחלתו ועד סופו. (במדבר כ״ו:ט׳) הוא דתן ואבירם הם ברשעם מתחלתן ועד סופן. המולך שמלך מעצמו שלא היה ראוי למלכות אלא ממון יתיר הוא דיהיב וקם, מהודו ועד כוש הודו בקצה העולם וכוש בסופו ומלך מסוף העולם ועד סופו. בשנת שלש למלכו עשה משתה בחצר גינת ביתן המלך. רב ושמואל חד אמר הראוי לגינה לגינה הראוי לחצר לתצר הראוי לביתן לביתן, וחד אמר הושיבן בחצר ולא החזיקתן הושיבן בגנה ולא החזיקתן עד שהכניס אותן לביתן. במתניתא תנא הושיבן בחצר ופתח להן שני פתחים אחד לגינה ואחד לביתן. חור כרפס ותכלת. חור רב ושמואל רב אומר חרי חרי, ושמואל אומר מילת לבנה הציע להם, כרפס כרים של פסים. מטות זהב וכסף, רבי יהודה אומר הראוי לכסף לכסף הראוי לזהב לזהב אמר לו רבי נחמיה אם כן אתה מטיל קנאה בסעודה אלא הן של כסף ורגליהן של זהב. ודר וסחרת דבי רבי ישמעאל תנא שקרא דרור לכל בעלי סחורה ועשה זה לכבוד המשתה, והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליהי צאת ב"ק ואמרה ראשונים כלו מפני כלי ביהמ"ק ואתם שונים בהם. ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר רבא יום שביעי שבת היה מלמד שהיתה ושתי הרשעה מביאה בנות ישראל ומפשיטתן ערומות והיתה עושה בהן מלאכה בשבת לפיכך נגזר עליה שתהרג בשבת ערומה, והיינו דכתיב אחר הדברים האלה כשך חמת המלך אחשורוש זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה, כשם שעשתה כך נגזר עליה. ותמאן המלכה ושתי מכדי פריצותא הואי מאי טעמא לא אתיא, מלמדש פרחה בה צרעת. במתניתא תנא בא גבריאל ועשה לה זנב, והוא יתרת בשר שנעשה בפניה לפי שעה בדרך הנס. ויאמר לחכמים מאן חכמים רבנן. יודעי העתים שיודעים לעבר השנים ולקבוע חדשים. כדת מה לעשות אמר להו דיינוה ניהלאי אמרי היכי נעביד נימא ליה קטלה למחר פקח ליה חמרא ותבע ליה מינן נימא ליה שבקה קא מזלזלינא במלכותא מוטב נסליק נפשין, אמרו לו מיום שחרב ביהמ"ק וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות, כלומר כי טלטול האדם ממקום למקום סבה שאי אפשר שתהיה חכמתו ודעתו על השלמות, ועל כן אמרו לו ניטלה עצה ממנו ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות אלא זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב אדורדיא וכתיב (ירמיהו מ״ח:י״א) שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו וגו'. והקרוב אליו כרשנא שתר וגו'. פסוק זה כלו על שם קרבנות נאמר, והקרוב אליו מלשון קרבן. כרשנא אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך פרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך. שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים כדרך שהקריבו ישראל. אדמתא כלום בנו מזבח אדמה כדרך שבנו ישראל לפניך. תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה שנא' בהם (שמות כ״ח:כ׳) תרשיש שהם וישפה כדרך שעשו ישראל. מרס כלום מרסו בדם. מרסנא כלום מרסו במנחות, מריסה לשון בלילה ותערובת. ממוכן כלום הכינו שלחן לחם הפנים לפניך. ויאמר ממוכן לפני המלך. ממוכן זה המן ולמה נקרא שמו ממוכן שהיה מוכן לפורענות ומכאן שהדיוט קופץ בראש. איש יהודי היה בשושן הבירה קרי ליה יהודי אלמא מיהודה קא אתי וקרי ליה ימיני אלמא מבנימין קא אתי. אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודה, ר' יוחנן אמר לעולם מבנימין קא אתי ואמאי קרי ליה יהודי על שם שכפר בע"ז וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנא' (דניאל ג׳:י״ב) איתי גוברין יהודאין די מנית יתהון על עבידת מדינת בבל שדרך מישך ועבד נגו. רבי שמעון בן פזי אומר (ד"ה א ד) ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי סוכו וגו' וכי יהודיה שמה והלא בתיה שמה אלא נקרא שמה יהודיה על שכפרה בע"ז דכתיב (שמות ב׳:ה׳) ותרד בת פרעה לרחוץ וגו', ואמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. ילדה והלא רבויי רביתיה אלא לומר לך כל המגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. ירד זה משה ולמה נקרא שמו ירד שירד לישראל מן בימיו. גדור שגדר פרצותיהן של ישראל. חבר שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו שנעשה להם כסוכה לישראל. יקותיאל שקוו ישראל לאל בימיו. זנוח שהזניח עונותיהם של ישראל. אבי אבי אבי. אב בתורה אב בחכמה אב בנביאים. אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח לו מרד וכי מרד שמו והלא כלב שמו אמר הקב"ה יבא כלב שמרד בעצת מרגלים וישא בתיה בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה, בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. בן שמעי בן ששמע אל תפלתו. בן קיש בן שנקש על דלתי רחמים ונפתחו לו. ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ותלקח אסתר וגו' הוא חדש טבת, ירח שהגוף נהנה מן הגוף, והכל סבות מאת השי"ת אשר לו נתכנו עלילות, וכתיב ויאהב המלך את אסתר וגו'. בימים ההם ומרדכי יושב וגו' הקציף הקדוש ב"ה אדון על עבדיו לעשות נס לצדיק ומנו יוסף והקציף הקב"ה עבדים על אדוניהם לעשות נס לצדיק ומנו מרדכי. ויודע הדבר למרדכי. בגתן ותרש שני טרסיים היו והיו מספרים בלשון טרסי זה לזה ואומרים מיום שבאת זו לא ראינו שינה בעינינו אלא בא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות הוא והיא, והם לא ידעו שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה ויודע שבעים לשון, אמר לו והלא אין משמרתי ומשמרתך שוה אמר לו אני אשמור משמרתי ומשמרתך והיינו דכתיב ויבוקש הדבר וימצא שלא נמצאו במשמרתם ויתלו שניהם על עץ. אחר הדברים האלה אחר שברא הקב"ה רפואה למכה. והרפואה הזו היא שנלקחה אסתר אל בית המלך שעל ידה באה הגאולה לישראל, גידל המלך את המן בן המדתא וגו'. היו על בגדיו ועל מצנפתו צורת ע"ז ולכך היו כורעים ומשתחוים לו, ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי וגו' ואסור לו להשתחות לע"ז. ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו וגו' ויבקש המן להשמיד וגו' ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד וגו' אמר רבא ליכא אינש דידע לאשתעויי לה"ר כהמן, אמר ליה תא ניכלינהו אמר ליה מסתפינא מאלהייהו דילמא עביד בההוא גברא כמה דעביד בקמאי. אמר ישנו מן המצות אמר ליה אית בהו רבנן, אמר ליה עם אחד ושמא תאמר קרחה אתה עושה במלכותא תלמוד לומר מפוזר מפוזרים בין העמים ושמא תאמר איכא חדא מדינתא מינייהו תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבי מינן ולא מינסבי לן מינייהו. ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לה לשתא בש"הי פ"הי. ולמלך אין שוה להניחם. דאכלו ושתו ורוו ויתבי ומבזו ליה למלכא. ד"א ולמלך אין שוה להניחם שאפילו זבוב נופל לתוך כוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואלו אדני המלך נוגע בו חובטו בקרקע ואינו שותהו. אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה. יש שפירש שנתכוין המן במנין עשרת אלפים ככר כסף לתת ערכם של ישראל כי ערכו של אדם נ' שקלים נמצא לכל היותר וישראל היו ס' רבוא והככר ק"כ מנים והמנה כ"ה שקלים נמצא שכל אדם צריך שני מנה והככר הוא ערך ששים בני אדם ועשרה אלפים ששים הם ששים רבוא. ויקראו סופרי המלך. ונשלוח ספרים ומרדכי ידע כל אשר נעשה ואז צותה אסתר להתענות ואמרה לך כנוס את כל היהודים וגו'. וטעם שלשה ימים לפי שאין הקב"ה מניח את הצדיקים בצרה יותר משלשה ימים שכן מצינו ברחב (יהושע ב׳:ט״ז) ונחבאתם שמה שלשת ימים וביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי יונה במעי הדגה שלשה ימים וגו', וכן בגאולה העתידה כתיב (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים וגו'. ואז ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוה"ק כתיב הכא ותלבש אסתר וכתיב (דברי הימים א י״ב:י״ט) ורוח לבשה את עמשאי. ותעמוד בחצר בית המלך כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה (תהילים כ״ב:ב׳) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (שם) הצילה מחרב נפש וגו'. וקראתו אריה שנאמר (שם) הושיעני מפי אריה. ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. אמר ר' יוחנן שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה אחד שהגביה את צוארה ואחד שמשך עליה חוט של חסד ואחד שמתח שרביטו וכמה מתח שתי אמות היה והעמידו על שנים עשר אמר רבן גמליאל ששים וכן את מוצא בשני רשעים דכתיב (שם ג) שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת. אם על המלך טוב יבא המלך והמן כיום. מה ראתה אסתר דזמינתיה להמן רבי אליעזר אומר פחים טמנה לו ללכדו שנא' (שם סט) יהי שלחנם לפניהם לפח, רבי יהודה אומר שלא יכירו בה שהיא יהודית, רבי נחמיה אומר כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים. רבי יהושע בן קרחה אומר אמרה אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא. רבן גמליאל אומר עדיין צריכים אנו למודעי. רבי אלעזר המודעי אומר קנאתו במלך קנאתו בשרים. רבא אמר (משלי ט״ז:י״ח) לפני שבר גאון. אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו א"ל כמאן חזיא אסתר דעבדא משתיא להמן אמר ליה ככלהו תנאי וככלהו אמוראי. בלילה ההוא נדדה שנת המלך שנת מלכו של עולם זה משל ודברה תורה כלשון בני אדם. (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ויאמר להביא את ספר הזכרונות וימצא כתוב כתב מיבעי ליה מלמד ששמשי מוחק וגבריאל כותב ומה כתב שלמטה שלזכותם של ישראל אינו נמחק כתב שלמעלה על אחת כמה וכמה. ופרש"י ז"ל כך כתוב בסדר עולם שמשי בנו של המן היה וסופר המלך היה, ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה וגו'. תנא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא מפני ששונאין להמן. ויאמר המלך מי בחצר והמן בא וגו' לאמר לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו. תנא לו הכין. ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך ויאמר המלך להמן מהר קח את הלבוש ואת הסוס וגו'. אמר ליה מאן הוא מרדכי אמר ליה היהודי. טובא מרדכי איכא ביהודאי. א"ל היושב בשער המלך. א"ל איהו סגי ליה בחדא דיסקורתא אי נמי בחד נהרא א"ל אל תפל דבר וגו'. ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל ואשכחיה דיתיב וקא יתבי רבנן קמיה וקא מחוי להו הלכות קמיצה אמר להו במאי עסקיתו אמרי ליה כי הוה ביהמ"ק קיים אמר קוב"ה מאן דמנדב מנחה ליתי מליא קמצא דקמחא, אמר ליה אתי מליא קמצא דקימחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דההוא גברא. א"ל רשע עבדא דקני נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן, א"ל קום לבוש הני מאני ורכיב האי סוסיא דקא בעי לך מלכא, א"ל לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למיזאי דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי וכו' אסרתיהו לכלהו בי בני ולכלהו אומני. עייליה איהו לבי בני דידיה ואסחיה ואזל אייתי זוגא מביתיה וקא שקיל במזייה בהדי דקא שקיל איתנגיד ואיתנח, א"ל אמאי קא מתנחת א"ל גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבניה השתא לישויי בנאי וספר, א"ל רשע ולאו ספר של כפר קרינוס היית, תנא המן ספר של כפר קרינוס היה כ"ב שנה, עד דשקיל ליה אלבשיה א"ל סלק רכיב א"ל לא יכילנא דכחיש תילאי מתעניתא גחין ליה וסליק רכיב כי קא סליק בעיט ביה וכו'. ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו וגו'. ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. שתי נפילות הללו למה אמרו לו חכמיו אומה זו משולה כעפר ומשולה כככבים כשהם יורדין יורדין עד עפר וכשהם עולים עולים עד לככבים. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו וגו' מלמד שהביאוהו בבהלה, ויבא המלך והמן לשתות עם אסתר המלכה ויאמר המלך לאסתר במשתה היין וגו' ותען אסתר המלכה ותאמר תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי וגו', אמרה לו צר זה איננו שוה בנזקו של מלך קטלה לה לושתי ואיקני בה בדידה ובעי למקטלה. ויאמר המלך אחשורוש ויאמר תרי ויאמר למה לי רבי אבהו אמר בתחלה על ידי תורגמן כיון שאמרה בת מלכים אני משאול קא אתינא מיד ויאמר לאסתר המלכה, ותאמר אסתר איש צר ואויב אמר ר' אלעזר מלמד שהיתה ידה מתוחה כלפי אחשורוש ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. והמלך קם בחמתו ממשתה היין והמלך שב מגינת הביתן מקיש שיבה לקימה מה קימה בחמה אף שיבה בחמה כי אזל אשכחינהו למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי דקא עקרי אילני אמר להו מאי עבידתיכו אמרו ליה דפקדינן המן אתא לביתיה והמן נופל על המטה נופל נפל מיבעי ליה מלמד שבא מלאך והפילו עליה אמר ווי מדברא ווי ממתא, ויתלו את המן וחמת המלך שככה שתי שכיכות אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש. ומרדכי יצא מלפני המלך וגו' ה' לבושי מלכות היו תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן וכנגדן נתן יוסף לבנימין אחיו ה' לבושים שנא' (בראשית מ״ה:כ״ח) וחמש חליפות שמלות. ורמז לו רמז בזה עתיד בן לצאת ממך שיצא בה' לבושו מלכות ומנו מרדכי שנא' ומרדכי יצא. ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' אורה זו תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) ותורה אור. ושמחה זה יום טוב שנא' (דברים ו) ושמחת בחגך. וששון זו מילה וכן הוא אומר (תהילים קי״ט:קס״ב) שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפילין שבראש, וענין המדרש הזה כי גזרו על מצות הללו ולא היו ישראל רשאין לקיימן ועתה נתבטלה הגזרה וחזרו. ואת פרשנדתא ואת דלפון ואת אספתא אמר רבי אחא דמן יפו עשרת בני המן ועשרת בעי למימרינהו כולהו בנשימה אחת מאי טעמא דכלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו. אמר ר' זירא וא"ו דויזתא צריך לממתחיה בזקיפה מ"ט דכלהו בחדא זקיפא איזדקיפו, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא כל השירות כלן אריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח חוץ משירה זו שהיא אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה מ"ט אמר ר' אבהו כדי שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים, והענין שכל זמן שהרשעים כלין ואובדין מן העולם הצדיקים מתעלין ומתרוממין, וכן אמר דוד ע"ה (שם ע"ה) וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק:

סיבת השלום ועיקרו הוא היחוד. וסיבת המחלוקת ועיקרו הוא הפירוד כלומר חלוק רצון והשתנות דבר מדבר, ומזה תמצא במעשה בראשית ביום ראשון שירמוז על היחוד לא תמצא בו שום קטרוג ולא שום חלוקה ופירוד דבר מדבר, אבל ביום שני שהוא תחלת שנוי שבו היתה החלוקה בין מים למים משם התחיל המחלוקת ופירוד הרצון והשתנות הענינים והמחלוקת היתה סבת כל מחלוקת וכל חלוק רצון בעליונים וכל חלוק לבבות בתחתונים. וזהו שלא נאמר בו כי טוב כי הטוב נעדר מפני המחלוקת והנה יום ב' היה סבה לכל החולקים שנמשכו אחריו מכחו ועל כן תמצא בכולם קטרוג ופירוד הרצון, ביום שלישי נאמר בו (בראשית א׳:י״א) תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי והיא לא עשתה כן אלא עץ עושה פרי, ביום רביעי קטרגה הלבנה, ביום חמישי הרג את הנקבה וסירס את הזכר, ביום ששי חטאו אדם וחוה וגורשו מגן עדן ומי היה סבת הקטרוג ופירוד הרצון בכל הימים האלה יום שני שהבאים אחריו משכו מכחו והוא היה תחלה להם וסבה לקטרוג. והרי לך מדה זו של שנאת חנם שהיא חלוק לבבות נמשכת מן היום השני שלא נאמר בו כי טוב, וידוע כי בעון מדה זו חרב בית שני שכן דרשו ז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז. בית שני שאנו בקיאין בהן שהיו חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם. ואמרו במדרש איכה ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו על אלו שנאמר (ירמיהו י״א:ט״ו) כי רעתכי אז תעלוזי וכתיב (משלי י״ז:ה׳) שמח לאיד לא ינקה: יתחייב האדם שיתרחק מן המדה הזאת כי יש רבים מראין בשפתותיהם שהם אוהבים את חביריהם ויש שנאה טמונה בלבם ויתנכר זה לזה כדי שלא ישמר ממנו, ועל זה הזכיר שלמה ע"ה (שם כו) בשפתיו ינכר שונא. והזכיר עוד (שם) כסף סיגים מצופה על חרס שפתים וגו' לא אמר כסף מצופה על חרש כי היה נותן חשיבות לאותו דבור אבל אמר כסף סיגים יאמר השפתים הרודפים אחרי הבריות מלשון (בראשית ל״א:ל״ו) כי דלקת אחרי כלומר רודפים לדבר להם חלקות ולבם רעה מבפנים הנה זה כמו כסף סיגים ואין בו תועלת כן המחלוקת הוא מטעה את הבריות וסבור אדם שתוכו כברו ואין בו תועלת באותו דבור כשם שאין תועלת בכסף סיגים. וכבר ידעת כי יואב בן צרויה אחז הדרך הזה שהראה את עצמו אוהב לאבנר ולעמשא עד שהרג אותם וכן עשה ישמעאל בן נתניה לגדליה בן אחיקם עד שהרגו, ומי שמרגיל את עצמו במדה זו בינו לבין חבירו הלא יעשה כן בינו לבין הקב"ה וכענין שכתוב (תהילים ע״ח:ל״ו) ויפתוהו בפיהם וגו'. ואמרו חכמי המוסר מי שזרע השנאה יקצור הנחמה, כלומר שיתנחם, ומפני שהעון חמור מאד החמיר בו הכתוב בלאו ואמר (ויקרא י״ט:י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך שכל שנאת חנם וחילוק לבבות בישראל אין השכינה שורה ביניהם, ולא ניתנה תורה לישראל עד שהיו לב אחד שכן דרשו רז"ל בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו אבל במתן תורה כתיב (שמות י״ט:ב׳-ג׳) ויחן שם ישראל נגד ההר שהיו בכל המסעות כולן נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל במתן תורה כתיב ויחן שם שהיו כלם לב אחד וזהו שאמר ויחן לשון יחיד, וכן אמר הכתוב (במדבר י״ד:י״א) בכל אותותי אשר עשיתי בקרבו, בקרבם לא נאמר אלא בקרבו כלומר בעוד שהיו לב אחד כי בלתי זה לא היו ראוין לאותות: הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י״ט:י״ז) זו מצות עשה שיוכיח אדם את חבירו, וכפל התוכחות ללמד שלא יספיק לו שיוכיחנו פעם אחת בלבד אלא צריך שיוכיחנו פעמים רבות, וכן (ב"מ פ"ב דף לא) דרשו רז"ל השב תשיב אפי' מאה פעמים. וכן מצינו בכמה לשונות שכתוב בתורה בכפל לשון שדרשו בהן כן כגון (דברים ט״ו:י״א) פתוח תפתח את ידך. (שם) הענק תעניק לו. (שם) העבט תעביטנו. התוכחת מביאה את האדם לדרך חיים הוא שכתוב (משלי ו׳:כ״ג) ודרך חיים תוכחת מוסר. ומי שאוהב את התוכחות סיבה לקיום התורה והשונא את התוכחת סיבה לביטולה וקרוב הוא שיכפור ושיהיה נטרד מן העוה"ז והעוה"ב, וע"ז אמר שלמה (שם טו) מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר מי שהוא עוזב אורח והוא שבא כנגד התורה לשעה יענש במוסר רע כלו' יהיה נשפט ביסורין אבל מי ששונא תוכחת קשה ממנו עד מאד כי לא יספיק לו שיענש ביסורין בלבד אלא בעונש מיתה ולכך אמר ימות. עיקר קבלת התוכחת שיגיע אדם מזה לתיקון המדות שאם לא כן לשוא יוכיח המוכיח, והנה זה בדמיון החורש שאם לא יגיע לזריעה לשוא יחרוש. וידוע בתולדת האדמה שהיא צריכה שלשה דברים חרישה וזריעה והשקאה וכן הנפש צריכה שלשה דברים דוגמתם נמשלים להם והם התוכחה וקבלת התוכחות ותקון המדות, ולכך ימשלו הכתובים התוכחת לחרישה כי כשם שעם החרישה תשוב האדמה הקשה תיחוח ונוחה כן עם התוכחת ישבר הלב ויכנע וירך עד אשר ישוב נשבר ונדכה. וקבלת התוכחת ימשיל לזריעה שאם הנוכח אינו מקבל התוכחת אין דברי המוכיח מועילים כלום. שהרי עיקר התוכחת אינו אלא כדי שיבא אדם לקבל התוכחות כשם שאין עיקר החרישה אלא כדי שיבא לזריעה כי המוכיח לא יוכיח לעולם כשם שהחורש לא יחרוש לעולם. ותקון המדות ימשילו להשקאה כי עם מה שיתקן אדם מדותיו יצליח בו קבלת התוכחת כשם שעם ההשקאה מצלחת הזריעה. ומהענין הזה הזכיר שלמה ע"ה (שיר השירים ב׳:א׳) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, המשיל הנפש לחבצלת ולשושנה שאין הצלחתם אלא ע"י השקאה וזהו לשון השרון והעמק שהם מקומות המים כי שם יצלחו ויגדלו ויקבלו גידול כן הנפש עיקר הצלחתה על ידי תיקון המדות שהן שלמותה כשם שהשקאה שלמות כל צמחי הארץ. ומצינו ישעיה ע"ה שהיה מוכיח לישראל בענין זה, ומביא להם ראיה מן החרישה והזריעה וההשקאה הוא שאמר (ישעיהו כ״ח:כ״ד) הכל היום יחרוש החורש לזרוע וכו'. יאמר וכי החורש על מנת לזרוע לעולם יהיה חורש א"כ מה יועיל, אף הנביאים המוכיחים אתכם לעולם יוכיחו ולא יועילו בתוכחותם וכי לעולם לא יזרע החורש אלא שיחרוש לעולם יפתח האדמה באתים ובכלי המחרישה. וישדד לשון עבודת השדה (שם) הלא אם שוה פניה הלא זה דרך החורש כיון שחרש משוה פני האדמה ואחר כך זורע (שם) והפיץ קצח מין אוכל הוא. ושם חטה שורה ואם בא לזרוע תבואה כך היה מנהגם זורע חטים באמצע החרישה והשעורים זורע סביב להם לסימן, והכסמת זורע על כל גבולי השדה ומצדדיו, חטה שורה לשון שררה וגדולה זורעה באמצע ונראית שורה על הכוסמת והשעורה, ויסרו למשפט כל מין ומין זורע במשפט וכפי המנהג, מכאן ואילך אלהיו יורנו לשון יורה ומלקוש, כלומר אחר שאדם עושה את שלו מה שבידו אף הקב"ה עושה את שלו שנותן המטר בעתו והרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כי לא בחרוץ יודש קצח וכאשר יגיע זמן בישול התבואה והגיע זמן הקציר דשין אותה ומכניסין אותה לגורן ולא במורג חרוץ דשין את הקצח כי די במטה, וזהו כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט, לפי שזרעו נוח לצאת מתוך קשין שלו, וגם לא אופן עגלה על כמון יוסב כי די בשבט וזהו וכמון בשבט, לחם יודק אבל את מי דשין בדברים קשין את הלחם של תבואה לפי שאין זרעה נוח לצאת ואינה נוחה ליחבט, והלחם הזה לא לנצח כותשין עליו וכשמסבבין עליו אפני עגלה לדוקו ולדושו אפי' הגלגל הומם ומשבר ופרשיו כלו' וכן שאר כלי העגלה המפרישין את התבואה לא ידוקנו האופן אלא החרוץ, ועיקר המליצה הזאת לישעיה כדי להראותם רמזים בדרך משל מופלא ומכוסה כי כאשר הכמון והקצח אין מכבידין עליהם במדושה גדולה לפי שנחבטין בנקלה כך אלו הייתם ממהרין לקבל התוכחת ועול התורה כתבואה הקשה לדוש ואין הזרע יכול לצאת לא בשבט ולא במטה ולא באופן עגלה כי אם בחרוץ ועל כן יכביד הקב"ה עליכם עול האומות הדומים למורג חרוץ חדש המדיק ודש את הכל ועול זה שהמשילו לחרוץ הוא עול סנחרב מלך אשור, ומתוך המשל שהוא אומר כי לא לנצח אדוש ידושנו אנו למדין רחמי השי"ת על ישראל מתוך הפורענות כי כשם שאין דישת ודיקת הלחם לנצח בחרוץ ויש לאותה דישה תכלית כאשר הזרע מתפרש מתוך הקשין כך אין דישת האומות ועול שלהם על ישראל לנצח כי יש לו תכלית, וזהו לשון כי לא לנצח אדוש ידושנו כלשון (שם) לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. וכשם שהדישה כלה כך השעבוד כלה וחציו כלין וישראל אינם כלין כך פירש רבינו שלמה בענין הפרשה הזאת ובביאור המליצה והמשל. עוד יש בכלל המשל הזה ובפנימיותו רמז כנגד סנחרב מלך אשור כי מפני שהוא היה חושב לבוא כנגד ירושלים והיה מתפאר כנגדה הודיע הנביא כי מעלתו עתידה שתשתנה לא תעמוד על תכונה אחת לעולם כשם שהזמן משתנה מחרישה לזריעה ואין החורש על מנת לזרוע חורש לעולם אלא הוא זורע אחרי החרישה וזמן הזריעה משתנה לזמן הדישה ומן הדישה לטחינה, כן סנחרב מלך אשור ישתנה עליו הזמן ולא יגיע לזמן הטחינה אף כי שיאכל מן הלחם ועל זה אמר (ישעיהו כ״ח:כ״ח) והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא ידוקנו ופרשיו ממש כלומר מרכבותיו וסוסיו, ואמר לא ידוקנו כלומר מה שדש לא יעשנו דק כלומר לא יגיע לטחינה. עוד יש בכלל המשל הזה המופלא התעוררות על התורה ועל המצות שהיו ישראל מתרשלים בהם. וכל הנסים שנעשו לישראל במצרים ועל הים ובמדבר המשילם לחרישה וכשם שהחורש לא יחרוש לעולם כן האותות והמופתים לא יעשו בכל הזמנים. וע"ז אמר (שם כח) הכל היום יחרש החורש לזרוע, ומה שאמר יפתח וישדד אדמתו ירמוז על נקיון ישראל מע"ז כענין העגל ובעל פעור, ולשון אדמתו כאלו אמר אומתו. הלא אם שוה פניה ראוים הם כל ישראל שיהיו שוים כלם בעבודת השם יתעלה ושיקבלו עליהם עול מצות. (שם) והפיץ קצח אלו מצות קלות שבמצות עשה, וכמון יזרוק אלו מצות קלות שבמצות לא תעשה, (שם) ושם חטה שורה אלו מצות חמורות שבמצות עשה, ושעורה נסמן אלו מצות חמורות שבמצות לא תעשה, (שם) וכוסמת גבולתו אלו הגדרים והסייגים של תורה, (שם) ויסרו למשפט אלהיו יורנו, ומה יורה אותו כי לא בחרוץ יודש קצח כלומר הקב"ה מלמדו כי יש בתורה ובמצות שטרחם קל ויש שטרחם מרובה (שם) כי לא בחרוץ יודש קצח, כלומר הקב"ה מלמדו, ואופן עגלה על כמון יוסב אלו המצות שטרחם קל, לחם יודק אלו המצות שטרחם מרובה, (שם) גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה מפני שיש בענין המשל הזה עצה נפלאה לישראל שיש להן לקבל תוכחת ויש בו התעוררות גם כן שיהיו נצלים מכף מלך אשור כי יאבד הוא וכל חילותיו ולא יגיע לזמן הטחינה לכך אמר הפליא עצה, ומפני שיש בכלל המשל גם כן רמז על התורה ועל המצות לכך אמר הגדיל תושיה. והמשיל המצות לזרע הארץ שהם מזונות העולם ויש בקצתן רפואה לגוף כן התורה והמצות הן מזון הנפש ויש בקיומן אריכות ימים נמצאת למד שעיקר הכל התוכחת: