Musar על משלי י:24

[וּלְפִי דִּבְרֵי רַב יִתְפָּרֵשׁ הֵיטֵב הַכָּתוּב (תהילים ס"ב י"ג): "וּלְךָ ה' חָסֶד, כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ". וְרַבִּים יִתְמְהוּ: מַאי חֶסֶד הוּא כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹמֵל טוֹב עֲבוּר קיּוּם מִצְוֹתָיו? אַךְ לְפִי זֶה נִיחָא, דְּיָדוּעַ הוּא דְּאִם אֶחָד יַמְצִיא בְּחָכְמָתוֹ לַעֲשׂוֹת "מַאשִׁין" (פירוש: מכונה) חֲדָשָׁה אֲשֶׁר הַבּוֹנִים יִבְנוּ בָּהּ עִיר בְּיוֹם אֶחָד. וְאִם יוּבָא דָּבָר זֶה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, בְּוַדַּאי יִמְצָא עֲבוּר זֶה חֵן בְּעֵינָיו, וְיִתֵּן לוֹ מַתָּנָה רַבָּה כְּיַד הַמֶּלֶךְ. אֲבָל לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּתֵּן לוֹ הָעֲיָרוֹת הָהֵן, אֲשֶׁר יִבְנוּ עֲבָדָיו בַּמַּאשִׁין הַזּוֹ, וְיֵחָשְׁבוּ עַל שְׁמוֹ, כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ בָּנָה אוֹתָן. כֵּן הַדָּבָר בָּזֶה, עַל יְדֵי דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאָדָם לוֹמֵד בְּזֶה הָעוֹלָם, נִתְקַיֵּם בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל בְּפֶרֶקּ א'. וּבֶאֱמֶת, וְכִי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ בּוֹנֶה עַתָּה אֵלּוּ הַפַּלְטְרִין, שֶׁיִּהְיוּ נִקְרָאִין עַל שְׁמוֹ, הֲלֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הַנּוֹתֵן כֹּחַ לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּמַד, שֶׁיִּהְיוּ כְּמוֹ שֹׁרֶשׁ לְהָעִנְיָן הַזֶּה? וַאֲפִלּוּ הָכֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּחַסְדּוֹ מְחַשֵּׁב לוֹ, כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ בָּנָה פַּלְטְרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה. וְזוֹ כַּוָּנַת רַב: כְּאִלּוּ בָּנָה וְכוּ', פֵּרוּשׁ: שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹשֵׁב לָאָדָם, כְּאִלּוּ הוּא בְּעַצְמוֹ נָטַע שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּכְמוֹ שֶׁאָמַר רַב. וְאֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ עוֹד הַפָּסוּק בְּהֶקְדֵּם יִתּוּר הַלָּשׁוֹן שֶׁל תֵּבַת "אַתָּה", שֶׁהִיא לִכְאוֹרָה מְיֻתֶּרֶת, עַל פִּי מַה שֶּׁכָּתַב הַגְּרָ"א בְּמִשְׁלֵי עַל הַפָּסוּק (משלי י' כ"ד): "מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ, וְתַאֲוַת צַדִּיקִּים יִתֵּן". דְּהָעֲבֵרָה שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה, הִיא בְּעַצְמָהּ מַעֲנִישָׁה אַחַר כָּךְ לָאָדָם, וְעַל כֵּן יֵשׁ לְעֹנֶשׁ גְּבוּל כְּמוֹ שֶׁהָעֲבֵרָה בְּעַצְמָהּ יֵשׁ לָהּ גְּבוּל. אֲבָל עֲבוּר הַמִּצְוָה מְשַׁלֵּם הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ, וְעַל כֵּן הַשָּׂכָר הוּא לְעוֹלָם בְּלִי גְּבוּל, כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ אֵין לוֹ גְּבוּל. וְזוֹ כַּוָּנַת הַכָּתוּב (שם): "וּלְךָ ה' חָסֶד כִּי אַתָּה", פֵּרוּשׁ: אַתָּה בְּעַצְמְךָ "תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ" שָׂכָר עֲבוּר קַיּוּם מִצְוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה גְּבוּל לַשָּׂכָר].

אח"כ הלך בלעם כו', עד תום כל הסיפור, ויהפוך ה' את הקללה לברכה. וביותר שהיה מעורר על הקללה ביותר ציוה הש"י את הברכה, ומגורת רשע תבואנו ממה שיגור שיוסיף הש"י ברכה לישראל, כמו שכתוב (במדבר כב, יט) מה יוסף ה' דבר עמי, ופירש רש"י, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להן ברכות על ידו, וכן היה כי הקללה מתהפך לברכה, וכמו שכתבתי לעיל בענין מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, מה טובו אהליך בישובן, משכנותיך בחורבנן. כי הקללה שהוא החורבן הוא לברכה כדי שיזככו, ואז יהיה יתרון אור מה מקודם. על כן, על ישובן הקדום הזכיר שם יעקב ושם אהל שהוא ארעי, ובחורבנן הזכיר שם ישראל שהוא יותר חשוב וקראם משכן. ובבבא מציעא (סח, א) אמרו, מאי משכנתא דשכונה גביה, כי החורבן הוא סותר על מנת לבנות ואז תהיה השכינה גבן הנצחיי כמו שכתוב (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם. ועל כן התנבא במאוד על וירד מיעקב. וענין גדולת משיח שראה בלק שהעצום הוא ממנו^הגה"הוזהו ענין (במדבר לא, ב) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, ולא מאת המואבים. ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ק לח, ב), מפני ב' פרידות טובות רות ונעמה. הענין כי מהם יצא מלכות בית דוד ומשיח, ונזדככו על ידי מואב. וכבר היתה הגזירה לפניו יתברך כן, שהזמין לבנות לוט יין במערה שיצאו משם מואב ועמון, והכל בשביל מלכות בית דוד ומשיח. על כן כתיב ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ויחל לשון התחלה עתה התחילו בנות מואב לזנות, אבל לידתן מבנות לוט לא היה בזנות, רק כן היה הרצון מהשם יתברך, ואנהו דלא חזי מזלייהו חזי:, אבל לא ידע כי טהור מטמא ושם נשאר הסיג מהטהרה ונזדכך הטהור לגמרי, ומלאך רע שהוא בלעם ענה אמן על זה והפליג בענין הגאולה מביאת משיח, ואמר (במדבר כד, יז) אראנו ולא עתה אשורנו, ולא קרוב, הוא כפל לשון. ועוד קשה כי כמעט כל אחד סותר את דבריו. מתחילה אמר אראנו משמע שהוא רואה אותו בבירור, ואח"כ אמר ולא עתה. וכן קשה אשורנו ולא קרוב. אלא הענין הוא בכל יום ויום יש מעין גאולה כמו שאמרו רז"ל (פס"ר ט, ב), כשבה אחת בין ע' זאבים, ובכל יום יום מחשבים ועומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. והוא עושה גדולות לבדו ואין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא, א). על זה אמר אראנו בכל עת, אבל לא עתה הגאולה האמיתית דהיינו משיח. ואח"כ מדבר מענין משיח אשורנו ולא קרוב, כלומר יש עת קבועה לביאתו, אבל אם יזכו ימהרו ויחישו ביאתו כמו שנאמר (ישעיה ס, כב) נאם ה' בעתה אחישנה, ואמרו רז"ל (סנהדרין צח, א) לא זכו בעתה זכו אחישנה. על זה אמר אשורנו תכף מיד שיעשו תשובה ויהיו זוכים. ואם אינו לא קרוב רק עד עת קץ הקבוע, והכל תלוי בתשובה. וכבר כתבתי כי הגליות מכפרים ומזככים, על כן הקללה היא ברכה. גם הגליות מעוררים לתשובה ואז מתהפך ג"כ קללה לברכה ע"י התשובה. ועל זה רומז ג"כ הפסוק (דברים כג, ו) ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. וקשה על מה שאמר כי אהבך, דזהו פשיטא דבודאי אינו זה להפוך הקללה לברכה על ידי שנאה, כי אם על ידי אהבה. אלא רומז על התשובה (הג"ה, ולפי מה שכתבתי למעלה דהקללה מתהפך לברכה נמי אתי שפיר, דמה שנאמר כי אהבך קאי אקללה, שאינה משלחה הש"י מצד השנאה, רק יסורין מאהבה כאשר ייסר איש את בנו וגו' (דברים ח, ה)) והוא על דרך דאיתא בסוף יומא (פו, ב) אמרו רז"ל, גדולה תשובה שזדונות נעשית לה כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. האי עון מזיד הוא, וקרי ליה מכשול. איני והאמרו רז"ל גדולה תשובה שזדונות נעשית לה כזכיות, שנאמר (יחזקאל יח, כז) ובשוב רשע מרשעתו. לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה, עד כאן. הרי שהתשובה מאהבה גורם האהבה העליונה ונתהפך הקללה לברכה, שהרי הזדון שהוא הקללה נעשית זכות שהוא הברכה. וזהו כי אהבך ה' אלקיך, מאחר שעשית תשובה מאהבה אז אהבה רבה ואהבת עולם אמן: