Musar על קהלת 12:11

ומעתה יש לדון ק"ו אם הכהן הגדול שכל עבודת המקדש תלויה עליו וכל ישראל מתכפרין על ידו לא היה רשאי ליכנס לפני ולפנים אלא אם כן היה בידו כל זכיות הללו. על אחת כמה וכמה לשאר בני אדם הדיוטות שאין בהם חכמה ודעת ולא זכות שהיו צריכין לזכיות הרבה להכנס לפני ולפנים ולדבר בפני קהל גדול כזה שהם מחנה אלהים שקולים וחשובים כמלאכי השרת, אבל נסמוך על זכיות הקהל שיגינו בעדנו ויהיו עם פי להגיד להם מעט מדברי תורה. ואע"פ שהמגיד קטן שבקטנים כבר אמרו רבותינו ז"ל שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה, והוא שדרשו בספרי פרשת והיה עקב תשמעון (דברים י״א:י״ג) והיה אם שמוע תשמעו, מנין אתה אומר שאם שמע אדם מפי קטן בישראל יהיה בעיניו כשומע מפי חכם תלמוד לומר אשר אנכי מצוך היום. ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים שנא' (קהלת י״ב:י״א) דברי חכמים כדרבונות מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה כדי להביא תבואה לבעלים כך דברי תורה מכוונין דעתו של אדם לדעתו של מקום, ולא השומע מפי חכמים כשומע מפי סנהדרין שנא' בעלי אסופות. ואין אסופות אלא סנהדרין שנא' (במדבר י״א:ט״ז) אספה לי, ולא השומע מפי סנהדרין כשומע מפי משה שנא' (קהלת י״ב:י״א) נתנו מרועה אחד, ולא השומע מפי משה כשומע מפי הקב"ה דכתיב (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה. וכתיב שמע ישראל, הרי הוא אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך ברכות בחשבון, עיניך אלו הזקנים שהם מתמנין על הצבור וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ט:י׳) ויעצם את עיניכם. בריכות מה בריכות הללו אין אדם יודע מה בתוכם כך אין אדם עומד על דברי חכמים. בחשבון בחשבונות הנגמרים בעצה ובמחשבה היכן נגמרין בבתי מדרשות על שער בת רבים, וכן אומר (שיר השירים ז׳:ה׳) אפך כמגדל הלבנון. ואמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, ע"כ לשון הברייתא. וביאור זה כי ממה שכתוב אשר אנכי מצוה אתכם היום. במשמע שהיה מורה לישראל. קטן שבישראל מנין ת"ל אשר אנכי מצוה אתכם היום. דהוו תרי מיעוטי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ואע"פ שהדברים הולכין ומתעלין וזהו שאמר ולא השומע מפי חכם כשומע מפי חכמים וכן מפי סנהדרין ומפי משה ומפי הגבורה, ושמא תאמר הואיל והדברים הולכין ומתעלין אין לי חפץ בתורה עד שאשמע מפי סנהדרין או מפי משה או מפי הגבורה לכך אמר עיניך ברכות בחשבון. כלו' שיש לשמוע מן החכמים המתקבצים בשער וזהו על שער בת רבים, וכן (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה. וכן דרשו בבבא קמא פרק הכונס (בבא קמא דף סב) על ענין דוד שאמר (שמואל ב כ״ג:ט״ו) מי ישקני מים מבאר בית לחם אשר בשער, ושמא יאמר עד שישמע מפי הגבורה לכך חתם הנביא (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי, לא תלה התורה בהקב"ה אלא במשה. וכיון שהוכחנו שהשומע מפי קטן שבישראל כשומע מפי משה שהרי לא תלה התורה אלא במשה צריך שיהיו הכל שומעים שאין להם לילך אחר דעתו של מגיד אלא אחר דעתו של מקום. וכן דרשו רבותינו ז"ל (משלי כ״ב:י״ז) הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי לדעתם לא נאמר אלא לדעתי רוח הקדש אומרת כן, ומכאן שאין להקל במי שלמד תורה ודורש ברבים שאין להם לצבור ללכת אלא אחר דעתו של הקב"ה, וכיון שכן ברשות הקב"ה וברשות החכמים והקהל נפרש פסוק אחד:

עוד יש בזה הענין של רצון התורה סוד, והוא זה כי אין התורה מוכרחת על פנים אחד, רק כלולה מכמה פנים, כענין שאמרו בעירובין פרק קמא (יג, ב) א"ר אבא אמר שמואל ג' שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצתה בת קול ואמרה להם, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כדברי ב"ה. ובחגיגה פרק קמא (ג, ב) בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, האיך אני לומד תורה מעתה. תלמוד לומר (קהלת יב, יא) נתנה מרועה אחד, כלן אל אחד נתנן, ופרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב לשמוע דברי המטמאין ודברי המטהרין, דברי האוסרין ודברי המתירין, דברי הפוסלין ודברי המכשירין, ע"כ. וביאור אלו המאמרים אין כאן מקומן, רק לקמן אם יחיינו הבורא. מכל מקום עינינו הרואות שהתורה אינה מוכרחת בהחלט בפנים אחת, רק רצוניית כפי רצון משיגיה הדבוקים. הרי ג' מקושרין ברצון:

ובא ציווי גדול בעסק התורה לראות שתתפשט התורה, על כן מחוייב ללמדה את בניו כמו שנאמר (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם, ולא תפסוק שלשלת התורה. ועל זה רמזו (ב"ר ל, ו) עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, כלומר העיקר שלהם שפרין ורבין ומבקשין תולדות, הוא בשביל מעשים טובים, דהיינו שילמדו תורה לשמה. ועל זה אמר הפסוק (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים, ואמרו רז"ל (חגיגה ג, ב), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין, זהו נאמר מכל צד, הן התפשטות דברי תורה כמעין המתגבר שלא יהיה שכל עקר, רק שכל מוליד, הן להעמיד תלמידים, כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין יט, ב), והבנים שיוליד מכל שכן שילמדם. ובתנאי זה נתנה להם הארץ, ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב), דכן כתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם, וסמיך לי' (שם כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. ולזה הוזכר בנוסח הברכה שהיא התפשטות כמו שכתבתי לעיל כל ברכה היא התפשטות, והוזכר שם צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל. ומי שאינו מברך, נמצא אין צאצאיו תלמידי חכמים. ובשביל זה אבדה הארץ שהוא אוירא דמחכים, כי אבדה חכמת חכמיו: