Chasidut על קהלת 12:11

(ג:) ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת י״ב:י״א) למה נמשלו ד"ת לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף ד"ת מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים וכו'. איתא בזוה"ק (תולדות קלד:) תא חזי כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות. ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' איהו מתפליג שייפין וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אליין על אלין וכלא חד גופא וכו'. וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ד' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וכו'. היינו, כי מי שמסלק מאתו את ההסתר, וכל חפץ לבו הוא להכיר התכלית המכוון מכל הדברים, ולהסתכל באור פני ד' כדי שידע מה הוא אצל בוראו, יכול להכיר בעצמו כל הדברי תורה, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכמו שביארו ז"ל בזוה"ק (בראשית ה.) אסתכל באורייתא וברא עלמא, הרי שנמצא בכל הדברים ד"ת. וזה האדם החפץ להכיר התכלית המכוון מכל דבר יכול להכיר כל הדברי תורה אצלו, כמו שכתיב (איוב י״ט:כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה, וכמו שמצינו במדרש (תנחומא לך יא) גבי אבות הקדושים, קיים אברהם אבינו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, והוא יען שכל מגמתו וחפצו היה רק אור פני ד', ולהכיר בכל הדברים שבעולם התכלית המכוון, לזה נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות וקיים כל התורה גם טרם שנתנה התורה, כי הכיר אותם בגופו בעצמו כנ"ל הכתוב ומבשרי אחזה אלוה, הגם שיש כמה וכמה ד"ת שאי אפשר להשיג אותם רק על ידי כמה יגיעות וסבלנות, וכמו שאיתא בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואמר על זה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר זאת הוא נמי באמת רק מצד ההסתר של אדם, יען שהוא מתרחק עצמו מהם לזה נצרך ליגיעות ולסבלנות ולכשול מקודם, כי באמת אף אותן ד"ת שאי אפשר לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, אינו מוכרח דוקא שהוא בעצמו יכשול בהם, אלא גם על ידי שרואה אחרים שרוצים להתרחק עצמם מד"ת נכשלו בהם, מזה בעצמו יכולין נמי שפיר להגיע על אותן הד"ת ולעמוד עליהם, ואינו נצרך דוקא שהוא בעצמו יכשל בהן, רק די אם רואה כשלון זולתו, כמו שכתיב (תהילים צ״א:ח׳-ט׳) ושלמת רשעים תראה, כי הרי אאע"ה קיים אפילו עירובי תבשילין ונעשה שתי כליותיו כשתי מעינות, והגיע בעצמו לכל הדברי תורה עד ומבשרי אחזה אלוה, וזה שמבאר הזוה"ק ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש וכו' וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו'. כי נגד כל אבר שבאדם יש דברי תורה, נגד רמ"ח אברי אדם יש רמ"ח מצות עשה, ונגד שס"ה גידין יש שס"ה לא תעשה, ומי שמקיים את הרמ"ח מצות עשה ושומר עצמו משס"ה לא תעשה, מכיר בעצמו שאם ינתק אפילו ממצות עשה אחת או שיעבור ח"ו על לא תעשה אחת, ינתק את עצמו לגמרי מן החיים. וזה ענין מאמרם ז"ל, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים, היינו, כי כמו שעיקר כוונת אדם בכל מלאכתו שחורש וזורע הוא רק להוציא חיים לעולם, אף כל היגיעות והסבלנות שעובר על האדם עד שמגיע לד"ת, וכל מגמת לבו היה להסיר את ההסתר ולהגיע להסתכל באור פני ד', אזי חותם השי"ת על לבו שהוא מלא דברי תורה, כמו שמחשב במדרש (רבה קהלת ד) שהיה על האבות ג"כ טענות, אאע"ה אמר במה אדע וכו', אכן על ידי שהגיעו לד"ת חתם השי"ת על האבות שהם מלאים דברי תורה, ואף הטענות שהיו עליהם המה הכל רצון השי"ת, כי הגיעו לעיקר הכוונה מהשי"ת, ממילא נעשה כל מה שעבר מקודם הכל דברי תורה. כך כשמגיע אדם לד"ת, נעשה ממילא כל מה שעבר עליו מקודם הכל רצון השי"ת, וזהו שד"ת מכוונים את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים:

ועל פי זה יתבאר המדרש רבה (בפרשת עקב, דב"ר פ"ג א') אימת שמרו ישראל את השבת תחלה באלוש, שנאמר (שמות טז ל) וישבתו העם ביום השביעי, שמא תאמרו לרעתכם נתתי לכם את השבת, הא לא נתתי לכם אלא לטובתכם, כיצד א"ר חייא ברבי אבא הרי אתה מענג אותך במאכל ומשתה, ואני נותן לכם שכר שנאמר (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג, עד כאן המדרש. ויש לתמוה בזה המדרש טובא (א), מה נפקא מינה איך היה השבת הראשונה אם במקום הזה או במקום אחר. (ב), איך נמשך לזה שמא תאמרו לרעתכם וכו'. (ג), מהיכי תיתי לומר שיתכוון השי"ת בנתינת השבת לרעה ח"ו. והנ"ל בזה על פי שכתבתי למעלה דאף האמירה לעכו"ם הוא שבות מדרבנן, מכל מקום יש לה סמך מן התורה כמ"ש, ואל תתמה, כי כן מצינו בספרי לענין ע"א באש', וכן מצינו כמה פעמים בש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. והנה כל מה שחדשו רז"ל, הוא בכלל לאו דלא תסור (דברים יז יא), כי כן הוא רצונו ית"ש וחביב יותר מיינה של תורה, כמו שדרשו (במ"ר פי"ד ד') בפסוק (שיר השירים א ב) כי טובים דודיך מיין, רק דכך חייבה חכמתו ית"ש שיתחדש דבר זה על ידי החכמים, אבל כך הוא רצונו מאז, ובפירוש נאמר (קהלת יב יא) דברי חכמים כדרבונות וגו' מרועה אחד ניתנו, ובאמת הכל ניתן מסיני, רק שנאמר שכך יתחדש על ידי התלמיד חכם פלוני, כאמרם (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד) גילה לו הקב"ה למשה כל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש, והבן זה. לכן יש סמך ורמז בתורה, ואחר שנתחדש הוא גוף התורה ממש, ולכך מצינו בש"ס (סנהדרין כ"ב ע"ב) דמקשה עד דאתא יחזקאל מנא לן, אלא גמרא ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא, ומכאן תשובה למכחישים בתורה שבעל פה ואומרים שהכל בכלל לא תוסיפו (דברים ד ב) מה שלא נאמר מפורש בתורה, דאם כן מה יענו להמצות המפורשים בדברי נביאים וכתובים, דהא בנביאים כתובים אף הכופרים מודים, אלא ודאי דלא מקרי הוספה רק כמו שקבלו רז"ל (סנהדרין פ"ח ע"ב) חמש טוטפות בתפילין, דהיינו הוספה על מצוה דאורייתא בזמנה, והבן. ולפי זה אתי שפיר מה דאמרינן דשבות דאמירה לעכו"ם יש לה סמך מן התורה, ואינו ח"ו בכלל לא תוסיפו, רק הוא כגוף תורה ודבר הלמד מענינו הוא, שהרי מצות עונג שבת לא נאמר כלל בתורה, ואף על פי כן מקבלין עליו שכר כשמענג לשם מצוה שהרי נאמרה בדברי קבלה, אלמא דכהאי גוונא לא הוי בכלל לא תוסיפו, והבן.

חֲזִינָא הַאי כַּוְרָא דְּאַפִּיק רֵישָׁא מִמַּיָּא וְכוּ'. כַּוְרָא – זֶה בְּחִינַת הַטּוֹב, שֶׁהֵם חֶלְקֵי נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עִם הַגֵּרִים הַנַּ"ל; כִּי דָּגִים, אֲסִיפָתָן הוּא מְטַהַרְתָּן (עיין חולין כז:), זֶה בְּחִינַת חֶלְקֵי הַנְּשָׁמוֹת, בְּחִינַת (איוב ל״ד:י״ד): רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, וּבְחִינַת גֵּרִים, בִּבְחִינַת (תהילים מ״ז:י׳): נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ; וְעַל שֵׁם זֶה הַחֲכָמִים נִקְרָאִים בַּעֲלֵי אֲסֻפוֹת (קהלת י״ב:י״א), שֶׁהֵם מְאַסְּפִים הַטּוֹב עִם הַגֵּרִים. וְזֶה הַטּוֹב עִם הַגֵּרִים אַפִּיק רֵישֵׁהּ מִמַּיָּא – הַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא אֶת הַשֵּׂכֶל מִשְּׁטִיפַת הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים, שֶׁהוּא הַכְּסִילוּת הַשּׁוֹטֵף עַל הַשֵּׂכֶל כַּנַּ"ל.