Musar על קהלת 3:15

ה' מי יגור באהלך ומי ישכן בהר קדשך הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו (שם טו). אמרו ז"ל לעולם יתחיל אדם בדבר טוב ויסיים בדבר טוב ואין טוב אלא הקב"ה שנא' (שם קלו) הודו לה' כי טוב הזהירו החכמים בכאן שיהא תחלת דבורו של אדם דבר טוב ודבר טוב זה הקב"ה, ולפיכך חכמי ישראל כשהיו דורשים ברבים היו פותחים בפסוק לעשות ממנו יסוד ולבנות עליו בנין. וכן מצינו במדרש פתח ר' אבא ודרש, פתח ר' זירא ודרש, פתח ר' יהודה בר' סימון ודרש, כל אחד ואחד מן החכמים היה מתחיל בפסוק לפי שכל פסוק ופסוק שבתורה יש בו קדושה עיקרית והוא נקרא דבר טוב והוא שמו של הקב"ה, ועל כן ראוי שנפרש פסוק זה שהתחלנו בו שהוא דבר טוב כמו שהזהירונו רז"ל והוא שדוד ע"ה סדר במזמור י"א מצות ומכללם האמונה, וידוע כי כל המצות כולן תלויות באמונה שאם אין האדם מתנהג באמונה עם חביריו בכל דבריו או במשאו או במתנו או בשותפות שיש לו עמו הנה חסר האמונה בהקב"ה ועז"א דוד ע"ה כי הזוכה לגור באהלו של הקב"ה ולהיות במחיצתו ולשכון הר קדשו הוא המקיים מצות הללו, וזהו שאמר ה' מי יגור באהלך זה בהמ"ק שלמטה שנקרא אהל כשהוא בנוי שבזמן שהוא חרב אינו נקרא אלא שדה שנא' (מיכה ג׳:י״ב) ציון שדה תחרש. ומי ישכון בהר הקדש זה בהמ"ק של מעלה שהוא נקרא הר ומקבל מן הקדש. והזכיר לשון גירות באהל לפי שהאדם הוא גר בעוה"ז וכן אמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ והזכיר בבהמ"ק של מעלה לשון שיכון שהוא שכינה וזהו שאמר ומי ישכון בהר קדשך. ומצינו שתי לשונות הללו יגור וישכון שהם ביצחק אבינו נאמרים שהיה נעקד על גבי המזבח הוא שאמר לו השי"ת (בראשית כ״ו:ב׳) שכון בארץ אשר אומר אליך הוא ארץ חיים. והזכיר לשון גרות בבהמ"ק של מטה היא ארץ ישראל זהו שאמר (שם) גור בארץ הזאת. ואמר דוד כי הזוכה לשני מעלות הללו ואלו הן, הולך תמים זה מי שתוכו כברו, וכל הנביאים כולם נשתבחו במדה זו כתיב בנח (שם יז) איש צדיק תמים היה, וכתיב באברהם (שם כה) התהלך לפני והיה תמים, וכתיב ביעקב (שם) איש תם. וכתיב בדוד (תהילים ק״א:ב׳) אשכילה בדרך תמים. ופועל צדק מי שמצדיק פעולותיו וזה יכלול בין עשיר בין עני, אם הוא עשיר ישתדל לעשות צדקה ולפזר מממונו במעלות ובמדות מפוארות, ואם איש עני הוא יצדיק פעולותיו במצוה של גמילות חסדים שאינה צריכה לממון ואין בה חסרון כיס, ועם זה יהיה פועל צדק ודובר אמת בלבבו שלא יעבור על פיו על מה שהוא מסכים במחשבתו וכן אמר דוד ע"ה (שם יז) זמותי בל יעבור פי, לא רגל על לשונו שאינו בוחר ברגילות ולשון הרע, לא עשה לרעהו רעה לא יעשה לו רעה אפי' קבל ממנו רעה, (שם טו) וחרפה לא נשא על קרובו שאם חטא אחד מקרוביו הוא קודם לבא כנגדו ואינו מחפה עליו, (שם) נבזה בעיניו נמאס נבזה הוא בעיניו אפילו עשה כמה מצות מועטות הן בעיניו והוא בעיניו נמאס אפי' על עברה אחת שעשה כי גדולה היא בעיניו ומואס את עצמו עליה. וידוע כי מי שיש לו מדה זו הוא בוחר להיותו נרדף יותר ממה שיהיה רודף, כי הנרדפים הם הנגשים אל ה' והתורה לא הכשירה אל המזבח אלא הנרדפים כי החיות שהן רודפות פסולות על המזבח אבל הבהמות שהן נרדפות הוכשרו לגבי המזבח, וזהו שאמרו ז"ל (גיטין פ"ד דף ל"ו ב) הוי מן העלובים ולא מן העולבים מן הנרדפים ולא מן הרודפים ועליו הכתוב אומר (שופטים ה׳:ל״א) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. שכך השמש עלוב והוא הגדול שבאורה. ועז"א שלמה ע"ה (קהלת ג׳:ט״ו) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה והאלהים יבקש את נרדף כלומר יבקש אותו לגמול לו שכר לפי שהוא נרדף. ויש לדקדק לשון יבקש ומדוע לא אמר והאלהים יעזור את נרדף או יציל נרדף, אבל הזכיר לשון יבקש לפי שהיא מלה כוללת לשון פנים יבקש לגמלו גם להענישו כי אם הוא נרדף יבקש להענישו על שהיה רודף ולכך הזכיר לשון יבקש, והזכיר בו האלהים שהוא לשון מדת הדין שתענישנו אם היה רודף כבר וכמו שדרשו ז"ל (אבות פ"ה) על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. (תהילים ט״ו:ד׳) ואת יראי ה' יכבד מי שחולק כבוד ליראי השם הוא סימן שיש בו יראת ה'. (שם) נשבע להרע ולא ימיר, להרע לעצמו. (שם) כספו לא נתן בנשך אמרו ז"ל אפילו רבית דנכרי שלקיחת רבית מן הנכרי אינה מצוה, ומה שמנה הרמב"ם ז"ל במנין המצות שהוא מצות עשה להלוות הנכרי ברבית שנא' (דברים כ״ג:כ״א) לנכרי תשיך אינו עיקר שלא בא הכתוב אלא ליתן לא תעשה בישראל חבירו לנכרי תשיך ולא לישראל, והרמב"ן הוכיח כן בראיות ברורות. (תהלים טו) ושחד על נקי לא לקח שכל מי שמקבל שחד הוא מעוור את עיניו מלראות האמת (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם:

וְהָאִישׁ הַנִּלְבָּב יִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בְּמִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת אֱמֹר (ויקרא פרשה כ"ז) עַל הַפָּסוּק (קהֶלֶת ג' ט"ו): "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף". רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר: לְעוֹלָם "וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף", אַתָּה מוֹצֵא צַדִּיק רוֹדֵף צַדִּיק "וְהָאֱלֹהִים יְבַקִּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף", צַדִּיק רוֹדֵף רָשָׁע "וְהָאֱלֹהִים יְבַקִּשׁ אֶת הַנִּרְדָּף". ר' יְהוּדָה אָמַר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן נְהוֹרַאי: לְעוֹלָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹבֵעַ דָּמָן שֶׁל נִרְדָּפִין מִן הָרוֹדְפִין, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא וְכוּ'. ר' אֶלְעָזָר בְּשֵׁם ר' יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר: אַף בַּקָּרְבָּנוֹת כֵּן, אָמַר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שׁוֹר נִרְדָּף מִפְּנֵי אֲרִי, עֵז נִרְדָּף מִפְּנֵי נָמֵר, כֶּבֶשׂ מִפְּנֵי זְאֵב, לֹא תַקְרִיבוּ לְפָנַי מִן הָרוֹדְפִין אֶלָּא מִן הַנִּרְדָּפִין וְכוּ'. וְאִם כֵּן יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן מִזֶּה כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ מִלִּהְיוֹת מֵעוֹזְרֵי הַמַּחֲלֹקֶת לִרְדֹּף צַד אֶחָד מֵהַצְּדָדִים, אַחֲרֵי שֶׁלְּבַסוֹף יִתְבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דָּמָן מִיָּדוֹ. וְתַחַת שֶׁהוּא מְקַוֶּה לִהְיוֹת מִן הַמְנַצְּחִין וְלִנְחֹל כָּבוֹד עַל יְדֵי זֶה, יִרְאֶה לְבַסּוֹף בְּבִזְיוֹנוֹ שֶׁיֵּעָנֵשׁ בְּצָרַעַת אוֹ בַּעֲנִיּוּת וְכַנַּ"ל. אֲבָל הַשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ מִן הַמַּחֲלֹקֶת הֲרֵי זֶה מְכֻבָּד בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ' ג'): "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב" וְגוֹ'. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל: וּמָה אִם מְרִיבָה שֶׁהִיא שֶׁל אָדָם עַצְמוֹ, כָּבוֹד לוֹ אִם כָּבַשׁ, קַל וָחֹמֶר מְרִיבָה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ וְהוּא מַכְנִיס עַצְמוֹ לְתוֹכָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי כ"ו י"ז): "מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹא לוֹ".

וראוי לאדם להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב''ק צג א) אין לך נרדף בעופות כמו תורים ובני יונה, לפיכך הכשירם הכתוב לקרבן. ואמרו במדרש על הפסוק (קהלת ג טו) והאלהים יבקש את נרדף. אפלו צדיק רודף את הרשע וכל שכן רשע רודף את הצדיק (קה''ר פ''ג כסוק מה). על זאת יחרד לב יושבי כסאות למשפט, שלפעמים צריכים ליסר את הרשעים ולרדפם עד החרמה, וצריך פלס ומאזני משפט במדה ומשקל להכותו כדי רשעתו לא יוסיף, וכל מעשיו יהיו לשם שמים דוקא, אולי יש תקוה: