Musar על קהלת 7:2

טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז׳:ב׳). עיקר הכונה בכתוב הזה להזהיר על האדם שיהביל עניני העוה"ז במחשבתו ושלא יעשהו עיקר כלל אלא שיתבונן באחריתו ויכניע את לבו וימשיך טבעו אל העבודה, וידוע כי בית האבל סבת להכנעת הלב שהוא עיקר מעיקרי העבודה כי בראותו הדורות חולפים ואוהביו ומיודעיו מתפרדים מעליו מבין שתי ידיו אז יראה האדם ויירא ויקח מוסר ואז יכנע לבבו הערל, מה שאין כן בבית המשתה שהוא סבה לגובה הלב אשר ממנו יבא לשכח העיקר. וכענין שכתוב (דברים ח׳:י״ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולזה הזהירו על האדם (אבות פרק ג) דע מאין באת ולאן אתה הולך. וידוע כי המיתה נגזרה על אדם הראשון שהיה שורש העולם ועיקר כל התולדות ואין אחד מהן יכול להמלט ממנה כי בחטאו מת. ואלמלא חטאו היה חי לעולם כמלאכי השרת וכן דוד אומר (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו. יאמר כוונתי בששת ימי בראשית בבריאת האדם להיותכם מלאכים גופנים בארץ בדמיון מעלה, וזהו שהזכיר אלהים אתם ובני עליון כלכם ולא אמר כאלהים וכבני עליון לפי שהכונה להיותם מלאכים ובני עליון ממש כענין חנוך ואליהו שהיו מלאכים גופנים, אכן כאדם תמותון בחטאו של אדם שסיבב מיתה לעצמו ולזרעו עד סוף כל הדורות. וכאחד השרים תפולו החוטאים המתגברים זה על זה ועושין חמס תפולו מאותה מדריגה, ואמרו במדרש וכאחד השרים תפולו זה עזא ועזאל שנפלו ממקום קדושתם מן השמים שעליהם אמר הכתוב (בראשית ו׳:ד׳) הנפילים היו בארץ וזשה"כ תפולו כלומר נופלים אתם מאותה מדרגה כשם שנפלו הם ממדרגת קדושתם. וכבר ידוע מדרך הטבע כי כשהשורש לוקה ונפסד גם הענפים יקחו חלקם מן ההפסד ומיתת האדם הוא פירוד הנפש מן הגוף, והיה העונש דוגמת החטא שהפריד הפרי מן האילן והוא דבר רז"ל קצץ בנטיעות כי חטא בפירוד דבר במעשה ובמחשבה וא"כ ענין המיתה הזו היא דרך לכל העולם מפני שהם ענפי השרש ותולדותיהם של אדם, ואין צריך לומר כי היא בצדיקים החוטאים כי אף הצדיקים הגמורים שלא חטאו מעולם הם בכלל עונש המיתה מפני גזרת אדם הראשון, שהרי מצינו צדיקים גמורים שלא חטאו מעולם ומתו והוא שדרשו ז"ל בסוף פ' השותפין (דף כג) ארבעה מתו בעטיו של נחש כלומר לא בחטאם אלא בחטא נחש הקדמוני ואלו הן, בנימין בן יעקב עמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד כלהו גמרא לבד מישי אבי דוד דבהדיא כתוב ביה (שמואל ב י״ז:כ״ה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב, וכי בת נחש היא והלא בת ישי דכתיב (דברי הימים א ב׳:ט״ז) ואחיותיהם צרויה ואביגיל אלא בת מי שמת בעטיו של נחש, וכיון שמצינו צדיקים מתים בלא חטא אלא בעטיו של נחש בכאן יש מקום שאלה לשאול אם כן חנוך ואליהו שהיו צדיקים גמורים למה הם חיים מעודם עד היום הזה ולעולם קיימים ולמה לא מתו בעטיו של נחש כמו אלו, ונראה לומר כי היה הענין מפני עיקר גדול ופנה גדולה כדי שיהיו עדים שאלמלא לא חטא אדם היה חי וקים לעולם כמותם שהרי חנוך ואליהו לא חטאו וחיו לעולם:

ועל זה הביאו חכמי המחקר משל והם המתפלספים המהבילים את העולם, העולם הוא נמשל לאדם שיש לו שלשה ריעים, הא' אוהבו ביותר לא יפרד מאתו לילה ויומם. הב' אוהבו אהבה יתירה אבל לא כן כמו הראשון, הג' אוהבו מעט ומתראה מעט לעתים רחוקים, לזמן שלח המלך בשבילו וילבש פחד ורעדה ויחרד לבו ליראת המלך, הלך ליטול עצה מן הריע הראשון אמר לו הנה המלך שלח בשבילי ואני מפחד ביותר ומבקש ממך עצה ועזר שתלך עמי לפני המלך, השיב לו שלא ילך עמו כלל. הלך לשני השיב לו שהוא מצטער עליו ביותר וילך עמו עד לפני שער המלך אבל לא יכנס עמו. הלך לג' השיב לו מצטער אני על צערך וכדי להקל מדאגתך אני אלך עמך ואכנס לפני המלך ואני אטעון טענותיך לפניו. הריע הראשון הוא הכסף והזהב והוא הריע שהיה בוטח עליו ביותר ועליו אמר שלמה המע"ה (משלי י״א:כ״ח) בוטח בעשרו הוא יפול אין לו לבטוח כי אם בשם ית' לבד והוא העושר העיקרי והסגולה הנצחית כענין שכתוב (איוב כ״ב:כ״ה) והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך. הריע השני הוא אשתו ובניו המלוין אותו עד הקבר ואין נכנסין שם וחוזרין להם. הריע הג' הוא צדקה ומע"ט הוא הריע המלוה עד שער הקבר ונכנס לפניו וטוען טענותיו. ואין לנו להביא ראיה מן הענפים רק מן השרש האמתי היא תורתנו הקדושה ומדרשי חז"ל, שהרי כל חכמות האומות אינם אלא פירוש התורה שלנו ואצ"ל המוסרי' והמשלים להם, והוא דרשם ז"ל הענין הזה בעצמו בפדר"א פ' ל"ד. וכך אמר ג' אוהבים יש לו לאדם בחייו ואלו הן, אשתו ובניו וממונו ומעשיו הטובים ובשעת פטירתו מן העולם הוא מכניס את בניו ואת אשתו ובני ביתו ואומר להם בבקשה מכם בואו והצילוני מדין המות הרע הזה והן משיבין לו לא שמעת שאין שלטון ביום המות לא כך כתיב (תהילים מ״ט:ח׳) אח לא פדה יפדה איש. והוא מכניס את ממונו ואומר לו בבקשה ממך הצילני מדין המות הרע ומשיב לו לא שמעת (משלי יז) לא יועיל הון ביום עברה. והוא מכניס מעשיו הטובים ואומר להם בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה משיבים לו עד שלא תלך הרי אנו מקדמים לפניך שנאמר וצדקה תציל ממות וכתיב (שם) והלך לפניך צדקך, ומפני שעיקר העולם אינו אלא הכנעת הלב והעבודה לכך ביאר שלמה ע"ה ואמר (קהלת ז׳:ב׳) טוב ללכת אל בית אבל וגו', שהרי בית האבל סבה להכנעת הלב כי שם סוף כל האדם וכן הזכיר עוד (שם) לב חכמים בבית אבל וגו' ואמר והחי יתן אל לבו ולא אמר והאדם יתן אל לבו כלומר זה שיהיה חושב שיהיה חי וקיים לעולם יתן אל לבו יום המיתה ולא ישיאנו יצרו לחטוא ויחזור בתשובה שלימה כדי שימצא מקושט במעשה התשובה כשיגיע יום מותו והוא שאמרו ז"ל שוב יום אחד לפני מיתתך וכי אדם יודע באיזה יום ימות אלא ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו שהוא חוזר בתשובה, ועל זה הביאו רז"ל משל למה"ד לאשתו של מלח שהיתה מתקשטת ותשם בפוך עיניה ובעלה עובר ארחות ימים אמרו לה השכנות והלא בעליך במדינת הים על מה זה תתיפי אמרה להן בעלי מלח הוא אולי יהפכו הרוחות וקל מהרה יבא וימצאני מקושטת, וכן הכתוב אומר (שם ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. לובן הבגדים משל על נקיות הנפש בתשובה והשמן משל למעשים טובים:

בפרק המדיר (כתובות עב, א) תניא רבי מאיר אומר, מאי דכתיב (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. מאי והחי יתן אל לבו. דברים של מיתה, דיספד יספדוניה, דידל ידלוניה, דבכי יבכון עליה, די לווי ילווניה, די טען יטעוניה, דיקבור יקברוניה, עד כאן. פירש רש"י, דיספד יתן אל לבו, שאף הוא יספדוהו כו'. ויש להקשות בדברי ר' מאיר, מאחר שהדרוש שלו הוא על לשון מהפסוק והחי יתן אל לבו, א"כ למאי נפקא מינה מביא רישא דקרא טוב ללכת וגו'. עוד קשה, מאי קושיא יש במאמר והחי יתן אל לבו אשר בעבורה אמר ר"מ מאי והחי יתן אל לבו: