Musar על קהלת 8:2

אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח). הזהיר שלמה בכאן את האדם שיקיים וישמור כל מה שיצונו המלך לפי שאנו מצווין על יראתו של מלך וכענין שדרז"ל (קידושין פ"ק דף לב) (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכן אמר שלמה (משלי כב) ירא את ה' בני ומלך כיוון לומר שיירא מן המלך העליון תחלה ואחריו שיירא את המלך המולך בארץ והשוה את שניהם יחד במדת היראה, כי יאמר כשם שאתה ירא את השם הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאי אתה רואהו כן יש לך ליראה את המלך שאתה רואהו שתפרוש ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאי אתה עומד לפניו, כי א"א לו למלך ב"ו להמצא בכל המקומות וע"כ תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתעלה שלא ראיתו מעולם בעיניך, (שם) ועם שונים אל תתערב יזהיר שלא ישנה הדבר שלא יירא ממלך ב"ו תחלה כי יש עוברין על רצון השי"ת ליראתו של מלך, והנה הם יראים ממלך ב"ו תחלה ועושין יראתו עיקר ולא יתכן לעשות כן אבל הראוי שיהיה השי"ת תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן, ולפי שהש"י ממ"ה ראשית כל ראשית ואין מלכות המלכי' רק ממנו ומלכותו לעד לעולם ומלכות ב"ו כלה ואובד ואין ראוי להשוותן כלל לכך הפסיק בהן הכתוב במלת בני כי היה הכתוב ראוי לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שיתחיל במלת בני אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר אע"פ שהשוה אותם הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם שהרי יש הפרש גדול ויתרון ביניהם כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב כי יראת המלך הוא קיום הארץ וצורך גדול לבריות ודרשו ז"ל (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שיירא תחלה את המלך העליון שחיי המלכים כולם ומלכותם תלויה בידו וע"ז אמר שלמה בכאן אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים כלומר אני אומר לך פי מלך שמור שתשמור פי המלך ושתעשה כל מה שיצוה ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים, ובא לומר שאם המלך יחפוץ להעבירו על מצותיו שלא ישמע לו אלא שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע לו בסיני לקבל עליו התורה והמצות, וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגולגוליות. ועל דברת שבועת אלהים ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלכים שכן מצינו בחנניה מ שאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא חשחין אנחנא על דנא וגו'. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו', אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגולגוליות אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד ע"ז נבוכדנצר אתה ולא מלך ואת וכלבא שוין, כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים: צריך אדם שיזהר מאד בהזכרת הש"י וזה מכלל יראת הש"י, שכן ארז"ל בפ"ק דתמורה (דף ג ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא. ועוד ממה שכתוב (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ויש להתבונן בפסוק לא תשא שהוא דבור שלישי הוקבע אחר אזהרת ע"ז כי כמו שראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא יכו) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא שנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או שהוא של זהב, והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון (שמות כג) לא תשא שמע שוא (תהלים טז) ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה ודרז"ל (נדרים פ"ק דף י ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת. ת"ל קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה זה שלא נתכווין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה על אחת כמה וכמה. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו ואבדה האמונה ונכרתה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי זה ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבר או עבר על שבועתו, וכ"כ החכם רבי אברהם ן' עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהקב"ה כי כונת הנשבע כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בחיי המלך ולא יקיים דברו יומת ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא מבזה את המלך בפרהסי' וא"כ למלך ב"ו שתחלתו ומלכותו הבל ואחריתו הבל על אכ"ו אלף אלפי פעמים שחייב אדם להשמר בשבועתו בשם ית'. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פינחס הכהן הגדול, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף וכן לא יעשה אפי' במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנא' (ש"א יד) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. וגדול מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנא' (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופדאוהו בדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתת ב"ד, בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא (שמות כ) כי לא ינקה ה' וכתיב התם (משלי ו) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. וראינו שהביא השם ית' רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (ש"ב כא) ויעתר אלהים לארץ ושלמה אמר לשמעי (מ"א ב) הלוא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ז ובשבועת שוא, ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף כל עת כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר, ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות ואלו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו ימלא תאותו בנקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו ועד שקר להתרצות או להנקם, אבל הנשבע לשקר מחלל את הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו ע"כ:

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז). ידוע כי הצדיק אין ראוי לו להתירא כי אם מהקב"ה לפי שהיראה מב"ו היא מפחיתות הנפש. והיראה שאדם ירא מן המלך היא על שני חלקים, האחת מותרת והיא מצוה, והשני אסור. המותר הוא שנצטוינו מן התורה לירוא מן המלך שנאמר (דברים יז) שום תשים עליך מלך ודרשו רבותינו (קידושין דף לב ב) שתהא אימתו עליך. ואמר שלמה (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך. יזהירו הכתובים ביראת המלך ובלבד שתהיה היראה הזו שלא יעבור בה על רצון הקב"ה שהוא המלך העליון הממליך את המלך. האסור הוא בדברים שיעבור עליהם על רצון הקב"ה כי היא סיבה שישכח את הש"י וכן אמר (ישעיה מח) מי את ותיראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, ביאר כי היראה מב"ו סבה להשכיח את הש"י בסוף, וכן אמר שלמה (קהלת ח) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים, יאמר שלמה אני מצוה לך שתשמור מצות המלך אבל על הדברים כלם שמור שבועת אלהים שאין ראוי שתדחה זה מפני זה ולא שתחליף מלכות קיימת נצחית במלכות הבל כלה ואובדת שהיום כאן ומחר בקבר, וכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שכתוב (דניאל ג) ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא נסגוד. וממה שהזכירוהו כן דרשו רז"ל ממה שקראוהו נבוכדנצר ולא אמרו נבוכדנאצר מלכא או מלכא נבוכדנאצר שכך אמרו לו לענין מסים וארנוניות את מלכא אבל בענין זה שאתה אומר לאו מלכא את אלא נבוכדנצר. ומזה תמצא טעם האתנחתא במלת למלכא ובמלת נבוכדנצר שהוא תחלת דבורם תמצא רביע, והא למדת שממדת הצדיקים שאינן מתיראים כי אם מהקב"ה לבדו מפני שתתגבר בלבם יראת הש"י על יראת בשר ודם, וכן הזהירה תורה (דברים כא) כי תצא למלחמה על אויבך וגו' לא תירא מהם כי ה' אלהיך וגו', וע"כ אמר דוד בכאן (תהלים כז) אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. יאמר כי כבר גדל את נפשו במדרגת הבטחון וחזקה בטבעו מעלת היראה בהקב"ה שלא יירא מרבוי מחנה ומעוצם מלחמה מפני שהוא בוטח בזאת שהזכיר שהש"י אורי וישעי כמו שכתוב בתחלת המזמור (שם) ה' אורי וישעי ממי אירא, וע"כ אמר בזאת אני בוטח כלומר בדבר הזה שהזכרתי למעלה זהו פשוטו, ומדרשו בזאת אני בוטח בתורה והוא שדרשו אין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד) וזאת התורה. ולמדנו דוד בשני כתובים הללו מעלת התורה שהמתעסק בה והמהפך בה זוכה לשתי תועליות גדולות, האחד נגלה והוא תועלת הגוף בעוה"ז, והב' נסתר והוא תועלת הנפש לעוה"ב, האחד והוא הנגלה, הוא שביאר דוד בכתוב הזה הראשון שבזכות שהוא מתעסק בתורה ובוטח בה יפלו אויביו תחתיו ולא יירא מהם ועל זה אמר אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו' לפי שפרי התורה כליון האויבים, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (גיטין יב) (תהלים לז) דום לה' והתחולל לו, דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהן, וכן אמרו בברכות (פרק ראשון דף ז) כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלין תחתיו שנא' (שמואל כז) ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו', והזכיר הנביא באותן שהם עבדי ה' (ישעיה נד) כל כלי יוצר עליך וגו', וכל זמן שהיו ישראל עוסקין בתורה לא היו נזוקין אלא היו מתגברין על שונאיהן וכשהיו מבטלין אותה ומתרשלין בה היתה מדת הדין מתוחה כנגדם שכן מצינו במלאך שנראה אל יהושע בדמות איש וחרבו שלופה בידו ושאל לו (יהושע ה) הלנו אתה אם לצרינו והשיבו המלאך לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ודרשו רז"ל במסכת מגילה (דף י) אמש בטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמרו לו על איזה מהן באת אמר להם עתה באתי כלומר על בטול תורה על מה שבטלתם עתה באתי מיד (יהושע ח) וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק בתוך עומקה של הלכה, ומתוך התורה שהיו עוסקים בה היו מתגברים ומצליחין כנגד האויבים. ומן הידוע שלא היה נצחונם של ישראל כשאר האומות המתנהגים ע"פ המקרה והטבע הגמור אבל כל נצחונם היה ע"פ הזכות והעונש, אם היו מנצחין הזכות הוא מנצח ומכלה האויבים לא רבוי העם כי עם הזכות היו מנצחין כל רבים עמים במעט עם, כמו שמצינו בענין גדעון שכתוב (שופטים ז) בג' מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, ועם החטא והעונש היו מנוצחין וריבוי עם לא יועיל להם אבל היו נמסרים כלם ביד מעט מן האויבים. והסבה כזה הוא החטא המכלה היחיד או המדינה או המלכות או העולם כולו. וכמו שאמרו (ברכות פ"ק דף לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית, זהו התועלת האחת שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעולם הבא ומה שאומרים בעוה"ז בנגלה שעליו אמר דוד בכתוב הזה אם תחנה עלי מחנה וגו'. התועלת הב' שיש בתורה בנסתר בתועלת הנפש לעוה"ב הוא מה שאמר בכתוב הב' (תהלים כז) שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' הכונה שעם התורה יזכה אדם לחיי העוה"ב, ולא יזכה להם אלא בג' דברים בעבודה בידיעה בלימוד התורה, כי העבד איך יפיק רצון מאדוניו אם לא יעבדנו הרי העבודה, ואיך יוכל לעבדו עבודה שלימה אם לא ידענו וכמ"ש דוד לשלמה בנו (ד"ה א כח) דע את אלהי אביך ועבדהו הרי הידיעה, ואיך ידענו כי אם מתוך לימוד התורה שאמר דוד (תהלים קיט) גל עיני ואביטה וגו' הרי התורה, ועל כן הודיענו דוד בשני כתובים אלו שהתורה הנקראת זאת שהוא בוטח בה ומתעסק בלמודה הנה היא כוללת שתי תועליות הללו, תועלת הגוף בעוה"ז ותועלת הנפש לעוה"ב, ומזה הזכיר הכתוב האחד כליון האויבים בעוה"ז והכתוב הב' חזיון נועם לעוה"ב כי התורה סבה לשתיהן, ושתיהן היו נחלתו של דוד, שכן אמרו במדרש תהלים דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב אמר דוד על שתיהן אני מזמר שנא' למנצח על הנחילות. הדא הוא דכתיב (שם פט) אף אני בכור אתנהו וכי דוד בכור היה והלא נאמר (ש"א יז) ודוד הוא הקטן אלא מה בכור נוטל פי שנים בנחלה אף דוד נחל המלכות שתי נחלות בעוה"ז ובעוה"ב. אמר דוד על שתיהן אני מזמר על הנחילות, וזהו שאמר בזאת אני בוטח כלומר בזכות התורה הנקראת זאת. ועוד שם במדרש תהלים (תהלים מט) למנצח לבני קרח מזמור שמעו זאת כל העמים זש"ה (קהלת יא) ומתוק האור וטוב לעינים. מה מתוק הוא אורו של עה"ב אשרי אדם שיש לו מעשים טובים כדי שיראה אותו האור שנא' (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש וגו', רבי אבא אמר מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה וגו' אשרי אדם שרואה את התורה מלובנת כשלג שאין סוף למתן שכרה כשיבוא הקב"ה לפרוע לישראל מתן שכרן של עמלי תורה וישפיע להן בזכותה מן האור הצפון אותה שעה הם אומרים לא"ה זכינו על שעסקנו בתורה ואתם כן הייתם אומרין לנו לריק אתם יגעים, ראו מתן שכרה שנא' (תהלים מט) שמעו זאת כל העמים ואין זאת אלא תורה שנא' (דברים ד) וזאת התורה. האזינו כל יושבי חלד. אלו שמעלים חלודה בגיהנם ומי הם גם בני אדם גם בני איש. אדם זה אברהם שנא' (יהושע יד) האדם הגדול בענקים. גם בני אדם אלו בני ישמעאל ובני קטורה. גם בני איש אלו בניו של נח שנקרא איש צדיק, דבר אחר אלו ע' אומות עכו"ם שיורדין לגיהנם. יחד עשיר ואביון עשיר בתורה ואביון בתורה. עשיר דואג ואחיתופל אע"פ שהיו ראשי סנהדראות יורדין לגיהנם. ואביון בתורה מי שבידו סיפוק ללמוד ולא למד לפיכך אמרו בני קרח הואיל וכך הוא מתן שכרה של תורה (שם) פי ידבר חכמות חכמתה של תורה, והגות לבי תבונות בתבונה של תורה, אטה למשל אזני למשליה של תורה ע"כ, ובמדרש תהלים עוד (תהלים כז) אחת שאלתי מאת ה' וגו' אמר לו הקב"ה דוד בתחלה אתה אומר אחת שאלתי מאת ה' וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' וגו' אמר לפניו רבש"ע לא יהא העבד שוה לרבו בתחלה לא כך באת עלי באחת שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' ואח"כ פתחת עלינו במצות הרבה שנא' (שם) ללכת בכל דרכיו וגו' הוי דיו לעבד שיהא כרבו. ובברכות פ"ק (דף ח) מאי דכתיב (תהילים פ״ז:ב׳) אוהב ה' שערי ציון וגו' אמר הקב"ה אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בתי כנסיות ובתי מדרשות. והיינו דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד: