Musar על קהלת 9:17

כל כעסן לא יהיה חכם גדול. כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו כי הוא ירגז עליהם. ואפילו אם יוכיח אותו שום אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס. כללו של דבר: אין הכעסן מקבל שום מידה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס. כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים. כי התורה אמרה (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" – בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא. אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא. ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך, כי כן דרך בני אדם: כשאדם בא על חברו בחוזקה – אז חברו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים".

בדבורו, אז"ל (יומא פ"ו א): לעולם יהיה דבורו של אדם בנחת עם הבריות, ומקרא מלא הוא (קהלת ט:יז): דברי חכמים בנחת נשמעים, צריך שיהיו דבריו דברי כבוד ולא דברי בזיון, וכה"א (משלי יא:יב): "בז לרעהו חסר לב", ואומר (משלי יח:ג): "בבוא רשע בא גם בוז".

וכשיתבונן עוד האדם על חובתו לפניו יתברך, וכמה היא נעזבת ממנו וכמה הוא מתרשל בה ודאי שיבוש ולא יתגאה, יכלם ולא ירום לבבו, וכן הוא אומר (ירמיה לא:יז-יח): שמוע שמעתי אפרים מתנודד וגו', כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בושתי וגם נכלמתי וגו'