Musar על רות ב:14

גדולה גמילות חסדים שכל העושה חסד [אפילו] עם מי שאינו צריך הב"ה משלם שכרו, כדגרסי' בויקרא רבה ר' סימון בשם ר' אלעזר [אומר], תרי שטי מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כמו אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלים. א"ר יודן, היו נראין כאלו היו אוכלין, והראשון ראשון מסתלק. מה פרע לו הב"ה, המן והבאר והשלו וענני כבוד מקיפין עליהם. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, ראה מה פרע לו הב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שצריך לו על אחת כמה וכמה. ר' סימון בשם ר' אלעזר אמ' עוד שיטה אחרת. מי שלא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, כגון עמון ומואב עם ישראל, דכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו, והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מן יורד והבאר עולה וענני הכבוד מקיפין עליהם, ראה מה פרע להם הב"ה, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שאינו עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע לו הב"ה, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ר' שמעון בשם ר' אלעזר אומר שיטה אחורי. מי שעושה חסד עם מי שחייב לו, כיתרו עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ר' אליעזר אומר, יתרו עשה עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) [למה זה עזבתן] את האיש וגו'. אמ' ר' סימון אין כאן חסד, בשכרו נתן לו, ובשכרו האכילו, דכתי' (שמות ב, יט) גם דלה דלה לנו וישק את הצאן. מתי פרע לו הב"ה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, בימי שאול, דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד, והרי עם משה בלבד עשה, אלא ללמדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה. ר' אליעזר אומר בה שיטה אחרי, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד, כבועז עם רות, דכתי' (רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם. מן הלחם, לחמן של קוצרין. וטבלת פתך בחומץ, א"ר יונתן מכאן שהחומץ יפה לשרב. ויצבט לה קלי, קליל זעיר בראשי אצבעותיו. והכתוב אומר ותאכל ותשבע ותותר. א"ר יצחק, את יליף מיניה תרתי, או שרתה ברכה בידו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. וזכה בועז לצאת מירכו דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד והמלך המשיח, יהי רצון שיגלה במהרה בימינו.

ובפרק קמא דע"ז (ט, א), שני אלפים תורה מתחילין מן (בראשית יב, ה) ואת הנפש אשר עשו בחרן. ואת הנפש, פירשו רז"ל (בר"ר לט, יד) אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. והגרים נכנסים תחת כנפי השכינה. וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה דף פ', הטעם, כי נכנס תחת כנפי החיה אשר תחת אלהי ישראל הנקראת צדק, ומשם נפשות הגרים. הוא שכתוב (בראשית א, כד) תוציא הארץ, היא ארץ החפץ נפש חיה. ולפי שלא נאמר כי ממוצא נפשותיהם של ישראל הם יוצאות, חזר ואמר למינה, כי כמה אכסדראות והיכלות ומבואות יש לארץ ההיא ומשם יוצאת הנפשות לכל אותם המתגיירים, והכל תחת כנפיה^הגה"הנמצא מעלת הגרים הם תחת כנפי השכינה, וישראל נשואים על כנפים. על כן אותן החזנים שעושין הזכרות לאנשים חשובים, ואומרים המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה למעלת כו', טוב שתיקתם מדיבורם, כי הם מורידים אותם למטה. וכן קבלתי בשם גדול מהר"ח קליפריז ז"ל ה"ה, ודברי פי חכם חן:
הנה ארשום מה שכתב מזה הרב האלקביץ בספר שורש ישי בתירוץ קושיות הראשונות, וגם תירץ אומרה (רות ב, ז) אלקטה נא ואספתי בעמרים כו', והרי תחלת דבריה לחמותה היה (שם ב) אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, לא בעמרים. וזה לשונו בפסוק (שם ו) ויען הנער הנצב כו', והנראה לי, כי בועז להיותו תם וישר, מן התימה שיתן עיניו בשום אשה אפילו פנויה, כל שכן שישאל עליה למי הנערה הזאת (שם), והנך רואה כמה תמהו בגמרא (שבת קיג, ב) על זה, וכי דרכו של בועז לשאול בנערה, כמו שכתבנו למעלה. והנער נצב על הקוצרים כאשר ראה בועז בברכו אותם שאל למי הנערה הזאת טרם ידרוש שלומם וטובתם וענין השדה, עלתה טינא בלבו לאמר אחרי שהיא מופלגת ביופיה שמא נתן עיניו בועז בה לקחת אותה לאשה אחרי שהוא אלמן והיא אלמנה, הלא תראה בשעת מעשה הוצרך לשבועה שהיה יצרו מתגבר עליו בטענה זו וכמו שיבא, ואינו מן הפלא שיעלה כן על לב הנצב על הקוצרים והוא נער. ולכן התחכם והתחרץ לדבר דברים קשים כגידים נגד כוונת בועז העולה על רוחו:
והתחיל ואמר, נערה, והוא על דרך מה שאמרו רז"ל בבראשית רבה פ' פ"ט (ז) ובמדבר רבה פ' י"ד (ז) בפסוק (בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי, נער, שוטה. והוא שאמר נערה. או שלא יהיה שוטה, המשיא בתו לזקן עובר משום (ויקרא יט, כט) אל תחלל את בתך להזנותה, כדאיתא בפרק ואלו הן הנשרפין (סנהדרין עו, א), ואחר שאתה זקן אינו רשאי שתטפל בנערה, אעפ"י שהיא היתה בת מ' כקבלת רבותינו האמיתית, הוא היה בן שמונים. וגם כי להפלגת יופיה היתה נראית כבת עשרים, כי כך היא דרכן של נשים היפיפיות:
ועוד שהיא מואביה, וכבר נודע דברי רז"ל בפסיקתא בפסוק (רות ב, יא) ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום, שאלו באת אצלינו מתמול שלשום לא היינו מקבלים אותך, שעדיין לא נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (יבמות סט, א), ואינו מהכרח שבעוד שלשת ימים יתפרסם הדבר כ"כ שיעור שיודע לעם שבשדות, ולכן אמר מואביה. ואף אם נאמר שהיה נודע להם חדוש הלכה זו, לאו משנת חסידים היא, ואינו מן הראוי שמי שיקוה לצאת ממנו שבט מושלים ישא עמונית או מואבית, ואף אם תהיינה מותרות, הלא תראה הגואל פלוני אלמוני כמה ברח מזה כמי שנשכו נחש, ולמה יקחנה בועז שהוא גדול ממנו בתורה, התמו בנות ישראל הכשרות אשר הורתם ולידתם בקדושה:
ועוד, השבה עם נעמי משדה מואב (רות ב, ו), כי נתגדלה בין צרי עין אשר לא יאות לאיש כמוך נדיב על נדיבות יקום. והנה אליעזר עבד אברהם בקש ליצחק נערה מורגלות בנדיבות, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגו', אותה הוכחת לעבדך ליצחק (בראשית כד, יד). ואחרי שזאת נתגדלה בין צרי עין, ודאי תהיה מורגלת בצרות עין. ומה גם בהיותה מואבית אשר הצרות עין טבעי להם, באופן שתהיה צרת עין בטבע ובהרגל. ואומר, השבה עם נעמי, היתה הלצה ממנו ובה סח לשון הרע, כי יקשה עד מאד שיחשוד אותו שיקח גויה. ולכן אמר השבה, כלומר שנתגיירה, כאשר כתבנו למעלה בפסוק (רות א, כב) ורות המואביה עמה השבה עם נעמי עיין עליו, ואמר שהגירות הזה אינו לשם שמים רק מאהבתה את נעמי. ובמדרש לקח טוב, נערה מואביה היא (רות ב, ו), כלומר אינה מיוחסת, אלא שחמותה למדה דרך צניעות, שנאמר השבה עם נעמי, עד כאן. וכן במדרש רות, נערה מואביה היא, אלא שחמותה מאלפה לה, עד כאן. הנה שכוונת הנצב על הקוצרים לדבר אליה רעה, ולפי שהוא תלה על צניעות חשב שנדבק לבו בה, ולכן הפליג לדבר בגנותה וכמו שכתבתי:
ותאמר אלקטה נא ואספתי בעמרים (שם). במדרש לקח טוב, זה שבתה הבית מעט (שם ז), כלומר מעט לקטה ואותה ששבתה הבית, כלומר חמותה שהיא ממתנת אותה מה תאכל מזה כי מעט הוא. עוד אפשר, זה שבתה הבית מעט, כלומר זה מעט יש לה לנעמי ששבה לביתה, כי משדה מואב חזרה עם הנערה, עד כאן. והנראה אלי, כי עוד הפליג לדבר בגנותה לסבה שקדמה. והנה עד עתה דבר בגנויות טבעיות אליה, היותה נערה, ומעם טמא, ומתגדלת עם בלתי מהוגנים, ואלה הגנויות אם הם רבים אינם היא סבתם. ועתה דבר בגנויות הרגליות אשר היא סבתה:
ואמר ראשונה, שיש לה עין רעה, לא יספיק לה כל השדה כולה, וזה יראה בלקיטה אם באיכות אם בכמות. אולם באיכות אמר, אלקטה נא ואספתי בעמרים מה שאין בו דין לקט כי אם בשבלים, והי' זה מהמגיד שקר מפורסם, כמו שנראה ממאמרה אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים, אמנם זה להוציא דבה עליה לסבה האמורה אמר הפך מאמרה. ואם נחזיק בדברי רש"י ז"ל שהם שני דברים לקט ושכחה, גם זה יורה על הנאמר כי לא תתפייס בזה או בזה, אלא בזה ובזה. ואמנם בכמות אמר (רות ב, ז), ותבא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, כי לא יספיק לה שעה אחת או שתים, אבל כל היום כולו. וביען בעת ההיא עדיין לא היתה עת האוכל כנראה מהמסופר לפנים, הפליג בקדימה ואמר מאז הבקר, ולא אמר מהבקר, כאלו רצה בזה שהיתה מעוררת השחר ובטרם יכיר איש את רעהו היתה באה, וזהו מאז הבקר ועד עתה:
זה שבתה הבית מעט. פה הפליג לדבר ברעתה, ואמר כי נמצאת בה מדת האשה הזונה אשר אמר שלמה עליה (משלי ז, יא) בביתה לא ישכנו רגליה. וכן אמר הנער הלז על האשה הכשרה הזאת, אל תחשוב שהצורך גורם לה להתעכב פה ובשפרפרא תקום בנגהא כמו שאמר מאז הבקר כמו שנאמר, אבל היא מפני גנותה כי רב הוא בביתה לא ישכנו רגליה, זה שבתה הבית מעט:
ויאמר בעז אל רות (רות ב, ח). כשמוע בועז דעת האיש הנצב על הקוצרים, וכי על שאלה קטנה ששאל בתום לבבו למי הנערה הזאת, חשדו באופן שהוצרך להוציא מפיו מלין רעין ומקולקלין. וגם שקר מפורסם כאשר הוא ענין הלקט, כי היא אמרה כדין ואלקטה בשבלים ועיניו רואות, ועל כן מלאו לבו לשאול מי היא, והוא הוסיף לגרוע בכבודה, אלקטה נא ואספתי בעמרים שלא כהלכה. ראה שאם ישיב לדבריו ואם עמו יתוכח, יהיה לבוז. ועוד יוסיף סרה לחשדו בלבו בעצם. ולכן ראה כי טוב לאטום אזנו ולקיים בו (משלי כו, ד) אל תען כסיל כאולתו, ולכן לא דבר עמו עוד לא בתחלה ולא בסוף בשעת אזהרה. גם בין העמרים תלקט (רות ב, טו), כי זה צוה לנעריו לא לנצב עליהם. האמנם פחד שמא רות שמעה דבריו, וכששמעה תתעצב ולא תבא עוד לשום שדה של בועז אחרי שכבר דובר בה נקלות, ואף אם תשכים ללקט בשדותיו יהי' זה בשדות אחרות, כי שדות רבות היו לו בלי ספק, ואולי תוקר רגליה מהשדה ההוא. ובזה הפסד מבואר משני הפנים, כי אם מכל וכל תכלה רגליה מכל שדותיו, הנה ההפסד גדול, כענין (שם יט) האיש אשר עשיתי עמו היום בועז וכמו שיבא, ובודאי כי לא תהי' ברכת ה' בכל אשר לו בבית ובשדה בהמנעה מללקוט בשדותיו אחרי שהיא הגונה. ואם תעבור מהשדה לשדה אחר, יהי' לבוז, כי הנצב על הקוצרים יאמר כי הוא גרש אותה משם מפני חשד וכדי בזיון וקצף לבועז. על זה לכן הסב פניו כנגדה ויאמר לה, הלא שמעת בתי אל תלכי בשדה איש אחר (שם ח), כלומר, הלא שמעת הדברים אשר דבר האיש הזה, אולי תעלה חמתך באפך ותסכימי ללכת למקום אחר. לזה אני אומר, אל תלכי בשדה איש אחר, וגם לא תעבורי מזה ללכת בשדות אחרות שלי. ולא תשמע בקול הה"ר יצחק עראמה ז"ל שכתב, לא תעבורי מזה וגו' (שם), ירצה שלא תלך לביתה עד כלות הקציר כדרך שאר המלקטות, עד כאן. מפני שהכתובים מכחישים אותו, (שם יז) ותלקט בשדה עד הערב וגו' (שם יח) ותשא ותבא העיר וגו'. והנכון מה שפירש. וכה תדבקון עם נערותי, מפני החשד, עד כאן לשונו. ושפתים יושק בנועם דבריו:
אמנם מדמושל מקשיב על דבר צדק, גם משרתיו צדיקים, על כן מהפך הדברים לטובת הנער. כששמע ששאל למי הנערה הזאת (רות ב, ה), הבין שנותן עיניו בה לישאנה. והנער הי' צדיק, והבין צדקת רות, והתחיל להפליג בשבחה. אמר, נערה, כלומר אף על פי שעדיין לא יבא עמוני בקהל ה', היא מואבית, וההלכה מואבי ולא מואבית. ושמא לימות המשיח היא שבה עם נעמי אשר השיבה ה' ריקם. והיא משדה מואב ולא למדה ממעשיהם, כענין השבח ברבקה בת בתואל אחות לבן כו' (בראשית כה, כ). עוד בה מדת ההסתפקות שהמעט בעיניה למרובה, שליקוט שבלים היא קורא בשם עמרים. אחרי הקוצרים, ומדקדקת שלא ילכו הקוצרים אחריה, כמו שאמרו ז"ל (עירובין יח, ב) אחרי ארי ולא אחרי אשה. מאז הבוקר ועד עתה, כי הוצרכה לשהות הרבה ולא לקטה בזה אחר זה, כי הוצרכה להפסיק כשלא היה עת צניעות לה ללקוט. זה שבתה הבית מעט, והכל היא עושה כדי להביא לנעמי חמותה לפרנסה, והיא נדיבת לב היפך מואב בית אביה אשר לא קדמו כו' (דברים כג, ה). אמר בועז, הלא שמעת בתי הדברים טובים שמדברים ממך, על כן אל תלכי ללקוט בשדה איש אחר, כי אולי המשרתים לא טובים, ואולי מחמת הבושה שרומז הנער להתחתן אותך תלך משדות לשדות אחרות שיש לי. אני מצוה לך שתלך בשדות אחרות שלי, אבל גם משדה זו אל תעבורי, ומפני הבושה והצניעות בשדה זו תדבק עם נערותי, ולא במקום הנער המדבר עבורך לשדך. כך יש לפרש על דרך הפשט בתירוץ קושיות ראשונות:
הגה"ה שניה וכתבו התוספות במסכת ע"ז, דגרים אע"פ דאינהו לא הוו שם, מזלייהו הוו. ולזה יהיה רמזים גדולים במגילה, כמו יתרו חותן משה היה גר צדק (זבחים קטז, א) וחשוב באנשים, כן רות בנשים. ושמותם בשוה, כי שם רות מורה על תוספת מצות שקבלה בגירות, כי כבר היו בידה ז' מצות בני נח, ונתוסף תר"ו להיות תרי"ג. וזהו ענין יתרו מתחלה נקרא יתר, וכשנתגייר נתוסף ו' ואז שמו תר"ו כמו רו"ת. ואם תאמר י' יתירה מה משמשת. רצוני לומר, שבאמת היא יתירה, אבל לא רצתה לזוז משמו. והא ראיה, די' דשרי נתרעמה על שהלכה עד שהובטחה לתנה בראש יהושע (סנהדרין קז, א). ודוד המלך ע"ה הבא מרות אמר (תהלים קיט, יט), גר אנכי בארץ. אמר אנכי, ולא אני, כי גם הגרים היו במעמד הר סיני בי' הדברות המתחילין אנכי. ובא הרמז (ויקרא כז, י) והיה הוא ותמורתו [יהיה] קודש, ישראל הם עצם הקדושה, ואף תמורתם שהן האומות נעשים קודש בגירותן. ודבר זה נראה בקדושת מלכות שהוא מלכות בית דוד, והחולק על מלכות בית דוד כחולק על השכינה (סנהדרין ק, א), והי' הכל בסוד התמורה. אם תחשוב שרשו שאתי מפרץ, ופרץ וזרח נולדו חס ושלום בדרך זנות. גם מצד אמו כמבואר במדרש (ילקוט המכירי קיח, כח) שישי אבי דוד היה סובר כשהיה שוכב אצלה שהיא משרתת שלו, ולא ידע כי אשתו היא, ונתעברה באותו פעם. ובענין רות היה פלפול גדול, עד שקבעו הלכה עמוני ולא עמונית (יבמות סט, א). ותמ"ר ורו"ת נרמזות בתיבות תמורתו, שהן אותיות תמר ורו"ת. ואמר הוא ותמורתו הכל קודש, וכל זה בסוד האחדות להתייחד הכל באחדות הגמורה:
ויש רמזים במגילת רות בפסוק (רות ב, ח) הלא שמעת בתי, ואקדים איזה קושיות. א', הלא שמעת בתי, על מה קאי הלא שמעת. ב', אריכות לשון בועז במלות כפולות ומכופלות, (שם) אל תלכי ללקוט בשדה אחר, וגם לא תעבורי מזה, וכה תדבקון עם נערותי. ג', בועז אמר עם נערותי, וכשסיפרה לנעמי אמרה (שם כא) גם כי אמר אלי עם הנערים וגו'. ד', במה שאמרה (שם י) מדוע כו' ואנכי נכריה, אדרבה היא נותנת, כי למי יותר מלגר שאין לו לנטות ימין ושמאל. ה', במה שאמר (שם יב) עתה ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלימה וגו' אשר באת לחסות תחת צל כנפיו, למה לא דיבר בועז אלה הדברים במאמרו הראשון קודם שהכניעה את עצמה ונפלה לפניו. וכן קשה אחר כך, (שם יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' אחר הכנעה השניה. ו', אמצא חן בעיניך (שם יג), מצאתי חן היה לה לומר, כמו שכתב בתחילה מדוע מצאתי חן בעיניך (שם י):
הנער רמז בדבריו ובאריכות לשונו קדושת רות ויוקר קדושתה, וכי כבר עלתה במחשבה מזמן קדום, כמו שבא הרמז בדברי בלק מלך מואב שאמר (במדבר כה, ו) כי עצום הוא ממני, כדברי הזוהר שרמז על העצום של ישראל שהוא דוד, בא ממנו, כי דוד בא מרות. וזהו שכתוב (רות ב, ו) השבה, פירש רש"י לשון עבר רומז לזה. כי אלולי זה, מה לו לאריכות הזה, הלא כבר שמע בועז ענין רות כאשר אמר אח"כ (שם יא) הגד הוגד לי וגומר, רק שלא הכיר צורתה, והיה לו לומר בקוצר זהו רות הנודעת. אלא באו רמזים פנימיים בדבר, ואמר (שם ז) מאז הבוקר ועד עתה, א"ז רומז על קבלת האמונה, כמו שכתוב (שמות יד, לא. טו, א) ויאמינו בה' ובמשה עבדו. א"ז ישיר. וזהו שאמר אז הבוקר, כמו שכתוב (שם יד, כד) ויהי באשמורת הבוקר [וגו'] ויהם. עת"ה, רומז לקבלת התורה כמו שכתוב (שם יט, ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו'. (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. זה (רות ב, ז) שבתה הבית מעט, כי ישיבת בית ישראל בזכות מעט, כמו שכתוב (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, ופירשו רז"ל (חולין פט, א) בשביל שאתם ממעטין עצמיכם על כן בחר ה' בכם. אברהם אמר (בראשית יח, כז), אנכי עפר ואפר. משה (שמות טז, ט) ונחנו מה. דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. הרי שמיעט את עצמו והוא בא מרות. ואמר בועז, הלא שמעת בתי איך ישרו דרכיך בעיני כל, על כן חזק ואמץ אל תעבורי וגומר:
במדרש (רו"ר ד, יא), אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם (שמות כ, ה) לא יהי' לך אלהים אחרים. וגם אל תעבורי מזה, על שם (שם טו, ב) זה אלי ואנוהו. ולפי מה שכתבתי מקושר המדרש יפה, ורמז לה שלא תעבור היא לעתיד מזה אלי להשיג בו, מאחר שבאה לחסות תחת כנפי השכינה. וכה תדבקון בנערותי, רמז לה סוד היחוד דשמע, כי נודע כי שמע ישראל וגו' הוא סוד היחוד האצילות, וסוד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד מלכות בשבע נערותיה והיא מיוחדת למעלה. ובפסוק שמע הם כ"ה אותיות, ובברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כ"ד אותיות, כולם מ"ט אותיות נגד מ"ט שערי בינה, וסוד מ"ט הוא אפשרית ההשגה שהשיג משה רבינו ע"ה (ר"ה כא, ב). והבינה היא ה' ראשונה מהשם, ובהתחברך ה' למ"ט נעשה מט"ה משה, ועל ידו נתנה תורה קול התור נשמע בארצנו. ובהתחברך ה' לרות שהוא תורה. על כן רמז לה וכ"ה, שהוא שמע ישראל כ"ה אותיות תדבק עם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם סוד הנערות:
רות לא הבינה הדברים רק כפשוטן על דרך שכתב הרב אלקביץ, או כפי דרכי ככתוב בהגה"ה, אמרה (רות ב, י), מדוע מצאתי וגומר להכירני. במדרש רבות (רו"ר ה, ב), מלמד שנתנבאה שהוא עתיד להכירה כדרך כל הארץ. גילה לה בועז שלא הבינה אותו, ופירש לה כי דבריו היו על ענין סוד גירות שלה, וזהו הגד הוגד לי. ישלם ה' פעלך וגומר ותהי משכרתך שלימה (רות ב, יא), זהו פירוש על מה שאמרתי מתחילה וגם לא תעבורי מזה, שהכוונה שתזכה לעתיד לנצחיות זה אלי, ואז משכרתה שלימה. ואגב הפירוש הוסיף בלשון ברכה ישלם ה' וגו'. ואז בקשה, יהי רצון שאמצא חן מאחר שנחמתני, כלומר, שאני מבין שאתה מדבר עמי מניחומים גדולים שהם הנצחיים ודברת על לב על דברים שהם בלב. שאילתי שאמצא חן יותר ממה שמצאתי בעיניך, כי הוקשה לה מה שאמר משכרתך שלימה, מה זה שלימה. אלא הענין, הגרים אין להם מעלה כבני אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי במקום אחר בענין (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך, כי יש י' אצבעות ידים נגד י' ספירות, וי' אצבעות רגלים כמו הצל, וכל קדושי ישראל הם בידיך נגד אצבעות ידים, וחיבוב עמים דהיינו הגרים הם לרגליך, וזהו סוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו:
ויש להקשות, איך רות צדקת עשתה דבר כזה. ושמעתי אומרים שרות היתה יראה שיתלבש בעז ביצר, על כן גלתה רגליו להצטנן ואז מתמעט התאוה, כהא דתנינן במסכת יומא (יט, ב) אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה. ועל דרך מה שכתבתי תחילה רמזה דביקות הרגלים, כי האדם בצלם אלהים. אח"כ בקשה ביותר כל שיעור קומה, דהיינו (רות ג, ט) ופרשת כנפיך על אמתך, זהו ענין שאמרה כאן, מאחר שהבנתי שכל דבריך רמזים על ענין עולם הבא ולא על ענין עולם הזה, אני מבקש שאמצא ביותר חן, דהיינו שאני סבור שגר צדק זוכה (כמוני בת מלכים עזבה הכל ונשארה בעניות ונדבקה לה' להתקדש בשורש הקדושות כאשר הי' לפי האמת שהיא השורש שיצא ממנה מלכות בית דוד ומשיח, על כן חשבה גר כמוני זוכה) כמו זרע ישראל. ואני רואה בך שאין אתה סובר כן, והא ראיה שאתה מתפלל שיהא משכרתי שלימה. בשלמא אם היו דברים פשוטים כמו שהבנתי בתחילה על ענין עולם הזה, בזה מצאתי חן. אבל בענין זה שאילתי אמצא חן, ואנכי לא אהי' כאחת שפחתיך (רות ב, יג), כי מה יתור עשית לי מה שרמזת לא תעבורי מזה, כי פשיטא וכי אנכי לא אהי' כאחת שפחתך, כי ראו שכינה על הים ואמרו זה אלי, ואמרו רז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה על הים כו'. ואמרה לשון אנכי, שרומז על מתן תורה י' דברות, ואמרו רז"ל (שבת קמו, א) גרים דלא הוו שם מכל מקום מזלייהו הוו שם, א"כ פשיטא שאהיה על כל פנים כאחת שפחתיך:
השיב לה בועז, לא כך היתה כוונתי בתיבת שלימה שאמרתי לך, ופירש לה על דרך דאיתא במדרש רבה (רו"ר ה, ו) לעת האוכל גשי הלום (רות ב, יד), רבי יונתן פתר קרא בשית שיטין, וכולם על מלכות בית דוד. אין הלום אלא מלכות, ואכלת מן הלחם (שם), ויהי לחם שלמה וגו' (מל"א ה, ב). ותשב מצד הקוצרים (רות ב, יד), שקצרה לו מלכות לשעה. ויצבט לה קלי (שם), שחזרה מלכותו. ותאכל ותשבע ותותר (שם), אוכל לעולם הבא, אוכל לימות המשיח. אוכל לעולם הבא רמז לה עולם הבא וגם עולם הזה, ואפשר גם רמוז בתיבת שלימה שלמה, המלך שלמה:
עוד נראה לי לפרש סוד זה הפסוק בדרך יותר מרווח, כי החרדה של רות היתה על מאמר בועז שאמר אשר באת לחסות תחת כנפיו, שמובן מזה המאמר הוא הדבר שזכרתי לעיל, כי הגרים הם תחת כנפי השכינה ומעלת ישראל למעלה. על כן אמרה, אמצא (רות ב, יג), ולא אמרה מצאתי וכדפירשתי:
ויאמר לה בועז לעת האוכל וגו' (שם יד), השיב לה בועז והודיעה שהיא לא הבינה מאמרו של הפסוק ישלם ה' פעלך וגו', ואמר לה כי אדרבא רמז לה להיפך, כי לעתיד יהי' משכרתה שלימה כמו לאמהות שרה רבקה כו' כדמתרגם התרגום, וזהו שאמר (שם מעם ה' אלקי ישראל), מהשכר שנותן לצדיקי ישראל. ואף שרמז לה למעלה זה שבתה הבית (שם ז) שהוא כנראה כעין השפחות על הים שאמרו זה אלי, זהו השגתה עתה, אבל לעתיד ישלם אלהי ישראל שכרה משלם. ומה שאמר (שם יב) אשר באתה לחסות תחת כנפיו, רמז לה עתה שאדרבה באלה הדברים גילה לה מה טעם באמת תזכה את לזאת המדריגה, מה נשתנית משאר גרים. תירץ, אשר באתה. והענין נשמות ישראל שתילתן בפנימיות האילן, והאומות מבחוץ, על כן אפילו נתגייר ונכנס בקדושה, אינו נכנס כל כך בפנימיות שהוא קודש קדשים. אמנם נשמת רות היתה מהפנימיות, רק הקדוש ברוך הוא דרך מעבר העביר נשמתה דרך מואב לטעם הידוע לו יתברך, והוא כמרכיב אילן באילן. וזהו שאמר אשר באת לחסות וגו', כלומר ביאתך היה דרך שם, ולא שרשך. וזה הפירוש שביאר לה עתה במה שאמר לעת האוכל גושי הלום וגו', מבואר בזוהר, ישראל שהם פנימיית נקראים חטה, וכן חטה עולה כ"ב כאותיות התורה, והאומות מוץ ותבן. זהו שאמר לעת האוכל שהוא עולם הבא, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז ג, א), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גשי הלום אין הלום, אלא מלכות, והיא המדה ששם אחוזין ישראל, ועל כן נקראים בני מלכים (שבת סז, א), וישראל הם לחם הפנים הפנימיות, ואכלת מן הלחם:
עוד צריך שתדע, עולם הבא מכונה בשם יין, כמו שאמרו רז"ל (ברכות לד, ב) עין לא ראתה (ישעיה סד, ג) זהו יין המשומר כו', וחלק חסידי (אדם הראשון) [אומ"ה] והגרים הוא בערך חומץ בן יין. זהו שרמז ענין שלך הוא כטובל לחם בחומץ, כי אתה לחם הפנים והיית נטבל בחומץ. כלומר, דרך העברה ביאתך כי באת לחסות תחת כנפיו וכדפרישית, עד כאן הגה"ה: ואין להם חלק במה של מעלה מהם. ויש בזה סוד נעלם לא ראיתי לכותבו. אבל נפשותיהם של ישראל מעלתם גבוה מאוד, הוא האילן המוגבל בשנים עשר גבולי אלכסון פורחות, שנאמר (הושע יד, ט) אני כברוש רענן ממני פריך. נמצא כי הם פרי מעשיו של הקב"ה. ומן האילן ההוא פורחות אל תוך מעי החיה ההיא, ולפיכך הבן יקיר לי אפרים כי המו מעי לו (ירמיה לא, יט), הם העמוסים מיני בטן ולא מהכנפים. ומהבטן ההוא פורחות על ישראל, ולהורות שהם משם כתיב (בראשית א, כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, עד כאן לשונו. הרי ישראל עמוסים מיני בטן בסוד ספירת מלכות שמזווגה עם תפארת פורחות הנשמות כוללות מכל עשר הספירות:

חלק שני מיראה ואהבה חיצונית היא אשר חשבה החכם הרב ר' יוסף בן הרב המקובל ר' שם טוב בן שם טוב ליראה ועבודה אמיתית,^הגה"הזה הדבר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, יתבאר ויתחלק לשני חלקים. חלק אחד להמון העם שאין להם ידיעה ודביקות כלל, ילמדו אותם ליראה את השם הנכבד מחמת העונשים הגדולים אולי ישמעו וייראו, ואח"כ יתקדשו ויבאו מתוך שלא לשמה, לשמה. ודבר זה נלמוד ממדות בוראינו ית', שלפעמים עושה ענין ומחריד כדי שייראו מלפניו, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות נט, א) על פסוק (קהלת ג, יד) והאלהים עשה שייראו מלפניו, אלו הרעמים, זה חלום רע (ברכות נה, א), והוא על דרך (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו:
אמנם יש עוד חלק בידיעת יראת העונשים, שיוצא מידיעה זו שלימות גדול אף להדביקים בו ית' מצד יראה פנימית, אשר בזה יתורץ קושיא גדולה אשר קשה על רז"ל, ובפרט בזוהר שהאריך במאוד מאוד בעונשי העבירות, לא זו החמורות, אלא אף הקלות, והאריך במאוד בחרדת מרירת המות ואימת מלאך המות הנורא במאוד, שעונש המיתה חמור מכל העונשים שבעולם שיש לאדם בחיותו בהצטרף כולם יחד, כל המכאובים הן כל החלאים, הן כל היסורים וכל החסרונות, כולם נחשבים לאין נגד מרירת המות. עוד חושב ז' דינין דיחלפון על האדם, ומרים במאוד בתוקף מרירות העונשים שאחר המות, דהיינו דין הקשה של חיבוט הקבר, וענייני גיהנם וז' מדורות שבו, כאשר האריך במאוד בז' היכלות הטומאה אשר העתיק הפרדס, ובראשית חכמה בשער היראה בארוכה. עוד עונשים גדולים ומרים אחר שכלה דין הגיהנם הנמשכות זמן רב, והכל לפי ערך החוטאים. כי אף שאמרו רז"ל (ר"ה יז, א) משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש, אין כוונתם שאחר י"ב חודש פטורים מעונשים, רק הכוונה שאין שום גיהנם להם, אבל שאר עונשים יש ויש הרבה. ונוסף ע"ז עונש הגלגול המר לפעמים בבהמות חיות ועופות כלבים וחזירים שקצים ורמשים וכאלה רחמנא לצלן, באופן שאין עונשים חמורים בעולם חשובים לעונש נגד עונש המות, וכל העונשים שלפניו כאין נגדו, ואין עונש קל בעולם כעונש המות בערך העונשים שהם לאחר המות. ומי שרוצה לידע העניינים אלו, יעיין שם במקומות הנ"ל:
הנה יש להקשות לכאורה על הזוהר, למה כתב העונשים הללו. ואם כדי להתלבש ביראה, הלא זו היראה היא יראה חיצונית, כמו שהפליג הוא בעצמו להרחיק יראה זו, שכתב בפרשת בראשית (ח"א יא, ב) וזה לשונו, באתר דיראה שרי מלרע, אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהי רצועה לאלקאה חייבים. ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת השם. אלא מאן שריא עלי', ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה, ולא יראת ה', עד כאן. ופירש לקמן, שיראה רעה היא רצועה רעה, עונשים הרשעים ד' מיתות בית דין שהם מצד ד' קליפות תהו בהו חשך תהום. וכן בתיקונים (תקון לג דף עו, ב) אמר, אית דחילו, ואית דחילו. יראת ה', דא שכינתא מלכות קדישא. יראה רעה, דא רצועה לאלקאה לחייבא, ומאי ניהי סם המות דסמאל נוקבא דיליה. יראת ה', איהי למאן דנטר פקודין דלא תעשה. יראה רעה, היא רצועה לאלקאה למאן דעבר עלייהו, עד כאן:
ועוד בתקונים (הקדמה ה, ב), אית יראה ואית יראה, לא כל אפיא שוין. אית יראה דדחיל בר נש לקודשא בריך הוא בגין דלא ילקי ליה ברצועה, דאתמר בה (בראשית א, ב) והארץ היתה תהו ובהו מסטרא דאלנא דטוב ורע דאיהי ארעא ריקניא שפחה בישא. כגוונא דחד מד' אבות נזיקין דאיהי הבור, וכגוונא דבור דיוסף דאוקמוה עליה [הברה] והבור רק [וכו'] הברה נוקבא בישא. בור דכורא. ובור בגין דאיהו מתמן אוקמוה עליה (אבות ב, ה), אין בור ירא חטא, בתר דלית יראת ה'. [מאן] דאיהו דחיל מגו אורייתא דאיהי תפארת דמיניה נפקת, בגין דא איהי שקילה לגביה, ובגין דא אין כל יראה שוה, דהא יראת ה' היא מלכות דיליה כלילא מכל פקודי אורייתא, בגין דאיהי יראה דנפקא מגו תורה דאיהו עמודא דאמצעותא דאיהו ידו"ד, דבגיניה אוקמוה מארי מתני' (קידושין מ, ב) גדולה תורה שמביאה לאדם לידי מעשה, דאי בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפיקודייא דיליה ועונשין דילה למאן דעבר על פיקודיא, ומאן הוא דברא אורייתא, ומאן הוא דיהיב ליה לישראל, איך דחיל ליה ונטיר פקודוי, ובגין דא אמר דוד לשלמה בנו (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדהו. דאי בר נש לא אשתמודע ההוא דיהיב ליה אורייתא, ומני לי לנטרא לה, איך דחיל מיניה ועביד פיקודוי. ובגין דא אוקמוה רבנן (אבות ב, ה) ולא עם הארץ חסיד, ולא בור ירא חטא, בגין דאורייתא דאיהי תרי"א מתרין דרגין אתיהיבת מחסד ומגבורה, דתמן תרין פקודין אהבת חסד ודחילו דגבורה דאיהי יראה, דבהון אשתלימו תרי"ג פקודין, ובגין דכל אורייתא ופקודהא מתרין דרגין אתייהבת, אוקמוה רבנן אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, עד כאן לשונו:
והנה הדרה קושיא לדוכתא, למה הזכיר הזוהר העונשים שהם יראה חיצונית, ולא יספיק תירוץ במה שכתב בחלוקה הראשונה להודיע הבורים וחסירי הדעת ישמעו העונשים ויחזרו למוטב, ומתוך שלא לשמה כו'. כי הלא כתב דאם בר נש לא ידע אורייתא ואגרא דפיקודיא דילה, ועונשים דילה למאן דעבר על פיקודיא, איך דחיל מיניה כו', משמע הידיעה זו מוכרחת אף לחכמים והשלמים:
ונראה לתרץ כי זה הענין יתבאר על פי מדרשם ז"ל ברבה רות (ה, ו), ויצבט לה קלי (רות ב, יד), א"ר יצחק בר מוריין, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז, כא) וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד, יד) הנה הוא יוצא לקראתך, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע, עגלות מפוטמות היה מאכילה, עד כאן לשונם. וקשה רישא לסיפא. ברישא אמר, בלב שלם, והלב שלם הוא כמו שאמרו רז"ל (נדרים סב, א) עשה הדברים לשמן ולא על מנת כו'. ובסיפא אמר, אלו היה יודע כו':
ומצאתי ביאור המאמר הזה, במה שאמרו אלו היה יודע, אין הכוונה שבשביל זה היה עושה זה יותר בזריזות ח"ו, לא כן. רק הכוונה, אלו היה יודע זה, נמצא היה רואה שהמצוה גדולה במאוד היה מזרז ביותר להמצוה, כי מעונש העבירות ומשכר המצות יוכל אדם לידע גודל העבירה או המצוה:
ומזה מבואר ג"כ כוונת הזוהר, שצריך לידע השכר והעונש, שאז ידע כמה גדולים הם ויהיה זריז ביותר, לא למען עונש העבירה או שכר המצוה, רק לשם שמים שיהיה בשמירה יתירה מעשות העבירה, ובזריזות מופלג בעשות המצוה:
וכך כתוב בראשית חכמה פרק י"ד משער היראה וזה לשונו, ואפשר לתרץ בג' פנים. האחד, כי אחר שיראה החוטא כמה עונשים על מה שעבר, כפי חומרת העונש יבקש לעשות תשובתו, כענין תשובת המשקל שפירש הר"ר אליעזר מגרמיישא. הב', נוכל לומר, כי אע"פ שהחכם יראה עונשי הדברים, לא מפני זה נכריח שיהיה יראתו מהעונש, אלא מהחטא, והוא שיראה מהפגם שיגיע להחשיך לנפשו שיצטרך ללבון גיהנם, וכענין לבושים צואים שילבישו לנשמה, ויאמר בלבו, אין ראוי שנשמתי שהיא חלק אלוה ממעל אמסרנה ביד חיצוני העבד הרע שימשול בה, שנמצאתי פוגם בכבוד קוני, ונמצא תחת שלש רגזה ארץ [וגו']. תחת עבד כי ימלוך כו' (משלי ל, כא-כב). וכענין זה מצינו שהזהירה התורה (שמות כא, ז), וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים. וכן (שם ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה, כדפירש בסבא פרשת משפטים. הג', נוכל לומר, כי העונשים נכתבו, כי כפי מדריגת החטא כן צריך לטהר פגם הנפש, והעד מה שפירש הרשב"י בז' היכלות הטומאה, וכן במדרש רות ז' מדורין שעון פלוני נפקד בהיכל פלוני ובמדור פלוני, והטעם, כי כפי שירד ופגם בנפשו, כך צריך שתרד למקום מדור פלוני, ובזה יבוא להתרחק מהחטא מפני שהוא מטמא הנפש שיעור טומאה כך, עד שלטהר הטומאה ההיא צריך לרדת למקום פלוני, ולעולם הוא היראה מחמת החטא, עד כאן לשונו: אבל באמת עדיין היא מבחוץ. וזה לשונו בספר עין הקורא שלו, והעתיקו הרב בעל עבודת הקודש בחלק העבודה פרק ו', המדריגה הרביעית מדריגת מי שיעשה אלה המצות לתכליתם האמיתיים, והוא כדי שיהיה חופף עליו השפע האלהי ויהיה איש אלהים קדוש דומה למלאכי השרת, ויגיע באחרית הענין אל שיזכה אל ההשארות הנצחי לעמוד עם המלך ה' צבאות ולהנות מזיו השכינה והיא הזכיה לחיי עולם הבא ולתחיית המתים. וזה העובד ישתדל בזאת העבודה בשמחה ובטוב לבב מצד שהוא ירצה להתדבק באלהיו ולקחת משעור מעלתו כל מה שאפשר לפי טבעו, אחר שהיתה התכלית האחרונה לנמצאות הגעת השלמות באופן ידמה כל נמצא לפי טבעו אל השלם הראשון ושישערו בו כמשפט הראשון הפשוט שבכל סוג וסוג. ואמנם זה העובד אם יצוייר שהוא ית' יצוה דבר אף גם זאת לא יגיע אל זה העובד זה הטוב, הוא ג"כ כבר ישתדל בכל כוחו לעשות רצונו, כי עשות מאמרו טוב וראוי שיאהב, ולא מפני זה תבטל האהבה: