Musar על שמות 23:1

אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים (קהלת ח). הזהיר שלמה בכאן את האדם שיקיים וישמור כל מה שיצונו המלך לפי שאנו מצווין על יראתו של מלך וכענין שדרז"ל (קידושין פ"ק דף לב) (דברים יז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכן אמר שלמה (משלי כב) ירא את ה' בני ומלך כיוון לומר שיירא מן המלך העליון תחלה ואחריו שיירא את המלך המולך בארץ והשוה את שניהם יחד במדת היראה, כי יאמר כשם שאתה ירא את השם הנמצא בכל מקום ופורש מן העון ליראתו ואע"פ שאי אתה רואהו כן יש לך ליראה את המלך שאתה רואהו שתפרוש ממה שתתחייב מיתה ליראתו ואע"פ שאי אתה עומד לפניו, כי א"א לו למלך ב"ו להמצא בכל המקומות וע"כ תצטרך שתהיה אימת המלך וצורתו חקוקה בלבך בהעדרו מן המקום ולא תראנו כאלו ראית אותו בעיניך כשם שאתה ירא מן המלך העליון יתעלה שלא ראיתו מעולם בעיניך, (שם) ועם שונים אל תתערב יזהיר שלא ישנה הדבר שלא יירא ממלך ב"ו תחלה כי יש עוברין על רצון השי"ת ליראתו של מלך, והנה הם יראים ממלך ב"ו תחלה ועושין יראתו עיקר ולא יתכן לעשות כן אבל הראוי שיהיה השי"ת תחלת יראתו ועיקר מחשבתו ופעולותיו כולן, ולפי שהש"י ממ"ה ראשית כל ראשית ואין מלכות המלכי' רק ממנו ומלכותו לעד לעולם ומלכות ב"ו כלה ואובד ואין ראוי להשוותן כלל לכך הפסיק בהן הכתוב במלת בני כי היה הכתוב ראוי לומר בני ירא את ה' ומלך כמנהגו בשאר הכתובים שיתחיל במלת בני אבל רצה להפסיק ביניהם לבאר אע"פ שהשוה אותם הכתוב לענין היראה אין ענינם שוה ואין לשתף ביניהם שהרי יש הפרש גדול ויתרון ביניהם כיתרון האור מן החשך. וענין הכתוב כי יראת המלך הוא קיום הארץ וצורך גדול לבריות ודרשו ז"ל (אבות פ"ג) הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, אבל העיקר הגדול והעצום והמעלה העליונה שיירא תחלה את המלך העליון שחיי המלכים כולם ומלכותם תלויה בידו וע"ז אמר שלמה בכאן אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלהים כלומר אני אומר לך פי מלך שמור שתשמור פי המלך ושתעשה כל מה שיצוה ועל הדברים כלן שתשמור שבועת אלהים, ובא לומר שאם המלך יחפוץ להעבירו על מצותיו שלא ישמע לו אלא שיזכור תחלה יראת ה' והשבועה שנשבע לו בסיני לקבל עליו התורה והמצות, וכן אמרו במדרש אני פי מלך שמור מזומן אני לשמור פי מלכי האומות המושלים בנו במסים וגולגוליות. ועל דברת שבועת אלהים ואצל דברת שבועת אלהים לא אשמור פי המלכים שכן מצינו בחנניה מ שאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר (דניאל ג) לא חשחין אנחנא על דנא וגו'. ומתחיל הפסוק ענו שדרך מישך ועבד נגו ואמרין למלכא נבוכדנצר לא חשחין וגו', אם מלכא למה נבוכדנצר ואם נבוכדנצר למה מלכא אלא כך אמרו לו את מלכא עלנא במסים וגולגוליות אבל על דנא שאתה אומר לנו לעבוד ע"ז נבוכדנצר אתה ולא מלך ואת וכלבא שוין, כלומר שאין אנו רשאין לבא כנגד השבועה שנשבענו בהר סיני, זהו ועל דברת שבועת אלהים: צריך אדם שיזהר מאד בהזכרת הש"י וזה מכלל יראת הש"י, שכן ארז"ל בפ"ק דתמורה (דף ג ב) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים ו) את ה' אלהיך תירא. ועוד ממה שכתוב (שמות כ) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ויש להתבונן בפסוק לא תשא שהוא דבור שלישי הוקבע אחר אזהרת ע"ז כי כמו שראוי ליראה את השם הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר כן ראוי לתת כבוד לשמו והנושא אותו לשוא מחלל כענין שכתוב (ויקרא יכו) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך. ויזהיר הכתוב הזה שלא ישבע אדם בשם לריק כגון שנשבע על הידוע לשנותו או לקיימו והוא שנשבע על עמוד של זהב שהוא של שיש או שהוא של זהב, והזכיר לשון לא תשא ולא אמר לא תשבע לפי שהוא כולל עוד שלא ישא אדם על שפתיו השם לחנם כלשון (שמות כג) לא תשא שמע שוא (תהלים טז) ובל אשא את שמותם על שפתי כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול, וזה נקרא בלשון רז"ל מוציא שם שמים לבטלה ודרז"ל (נדרים פ"ק דף י ב) מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' חטאת. ת"ל קרבן לה' והלא דברים ק"ו ומה זה שלא נתכווין אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה', לבטלה על אחת כמה וכמה. וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו ואבדה האמונה ונכרתה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי זה ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבר או עבר על שבועתו, וכ"כ החכם רבי אברהם ן' עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהקב"ה כי כונת הנשבע כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את הש"י. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בחיי המלך ולא יקיים דברו יומת ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה שהרי הוא מבזה את המלך בפרהסי' וא"כ למלך ב"ו שתחלתו ומלכותו הבל ואחריתו הבל על אכ"ו אלף אלפי פעמים שחייב אדם להשמר בשבועתו בשם ית'. והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה ושם היה פינחס הכהן הגדול, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה והם אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף וכן לא יעשה אפי' במחללי שבת, גם ראינו כי בקש שאול להרוג ליהונתן בנו והוא לא שמע השבועה שנא' (ש"א יד) ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. וגדול מאד כח השבועה שהרי יהונתן לא עבר בזדון אלא בשוגג ואעפ"כ חייבו אביו מיתה עד שהוצרכו העם לפדותו שנא' (שם) ויפדו העם את יונתן ולא מת. ופדאוהו בדין מפני שאמרו שוגג היה, ומכאן יש ללמוד שהעובר על השבועה חייב מיתת ב"ד, בוא וראה שהרי השוה הכתוב עובר על השבועה לאיסור אשת איש כתיב הכא (שמות כ) כי לא ינקה ה' וכתיב התם (משלי ו) כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. וראינו שהביא השם ית' רעב בארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים וכאשר נהרגו בית הדמים אז (ש"ב כא) ויעתר אלהים לארץ ושלמה אמר לשמעי (מ"א ב) הלוא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברות שכר מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ז ובשבועת שוא, ורבים חושבים כי הנושא הש"י לשוא לא עבר עבירה גדולה ואני אראה לו כי הוא קשה מכל לאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל לרצוח ולנאוף כל עת כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד כמה שבועות בלא מספר, ומרוב רגילותם לפני הדבור יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות ואלו לא היה בישראל רק עבירה זו תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אראה להם שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו ימלא תאותו בנקמתו וכן הנואף לשעתו והגונב להנאתו ועד שקר להתרצות או להנקם, אבל הנשבע לשקר מחלל את הש"י בפרהסיא בלא הנאה שיש לו ע"כ:

לא תרצח זו מצות לא תעשה שלא להרוג נקי. ויכלול עוד שלא לנטות אחרי רבים לרעות בדיני נפשות אם היו המחייבין יותר על המזכין אחד עד שיהיו שנים שנא' (שמות כג) לא תהיה אחרי רבים לרעות, ושלא ילמד חובה מי שלמד זכות תחלה בדיני נפשות שנא' (שם) לא תענה על ריב לנטות. ושלא למנות בדיינין אדם שאינו חכם בדברי תורה אע"פ שהוא חכם בחכמות אחרות שנא' (דברים א) לא תכירו פנים במשפט. ושלא לכרות הדין על פי עד אחד. ושלא לשמוע מאחד מבעלי דינין ואין חברו עמו שנא' (שמות כג) לא תשא שמע שוא, ושלא לחתוך הדין באומד הדעת עד שיראו שני עדים גופו של דבר שנא' (שם) ונקי וצדיק אל תהרוג. ושלא יורה העד שהעיד בדיני נפשות שנא' (במדבר לה) ועד אחד לא יענה בנפש. ושלא יהרג מחויב הריגה קודם שיעמוד בדין שנא' (שם) ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו' ושלא לחוס על הרודף אלא הורגין אותו קודם שיגיע לנרדף כענין שנא' (דברים יז) וכל העם ישמעו וייראו וגו', ושלא לענוש האנוסה שנא' (שם יד ב) ולנערה לא תעשה דבר. ושלא ליקח כופר מן הרוצח לפי שסופו לרצוח אחר שנא' (במדבר לה) ולא תקחו כופר וגו', ושלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה שנא' (שם) ולא תקחו כופר לנוס. ושלא לעמוד על הדם שנא' (ויקרא יט) לא תעמוד על דם רעך. ושלא להניח מכשול שנא' (דברים כב) ולא תשים דמים. ושלא להכשיל עור בדרך שנא' (ויקרא יט) ולפני עור. ושלא להוסיף מלקות המחוייב מלקות שנא' (דברים כה) לא יוסיף פן יוסיף. ושלא לרגל שנא' (ויקרא שם) לא תלך רכיל. וכן הוא אומר (יחזקאל כב) אנשי רכיל היו בך למען שפך דם. ואמרו רז"ל (ערכין פ"ג דף טו.) ג' לשון הרע הורג האומרו והמקבלו ומי שנא' עליו. האומרו מדואג שנא' (תהלים נב) גם אל יתצך לנצח. המקבלו משאול. ומי שנא' עליו מאחימלך בן אחיטוב, ושלא לשנוא בלב שנא' (ויקרא יט) לא תשנא את אחיך בלבבך. ושלא להלבין פני חברו. והוא שאמרו יכול אפילו פניו משתנות (ככרום) ת"ל (שם) ולא תשא עליו חטא. ואמרו עוד במערבא במאי זהירי טפי באחוורי אנפין דאזיל סומקא ואתי חיורא. ושלא לחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש שנא' (דברים כד) לא יחבול רחים ורכב. ושלא לנקום שנא' (ויקרא יט) לא תקום. ושלא לנטור שנא' (שם) ולא תטור שכל מי שנוקם ונוטר אינו הולך בדרכיו של הקב"ה שנא' (ירמיה ג) כי חסיד אני נאום ה' לא אטור לעולם. וכן הצדיק אין ראוי לו לנקום ולנטור, ודוקא במילי דעלמא אבל במילי דשמיא מותר ועל זה כתיב (משלי כח) שאת פני רשע לא טוב, ואמר דוד (תהלים קלט) הלא משנאיך ה' אשנא. וכתיב (משלי ח) יראת ה' שנאת רע, ביאורו שנאת איש רע. וכן בהקב"ה אע"פ שאומר לא אטור לעולם לגבי הרשעים הוא נוקם ונוטר שנא' (נחום א) נוקם ה' לצריו וגו':

לא תענה זו מצות לא תעשה שלא לענות עדות שקר. ויכלול שלא יגרש את אשתו לעולם בלשון (משלי ג׳:כ״ט) אל תחרוש על ריעך וגו', והנביא מלאכי אומר (מלאכי ב׳:ט״ז) כי שנא שלח. וכתיב (ירמיהו ג׳:כ׳) אכן בגדה אשה מרעה כן בגדת בי, ויכלול עוד שלא יגרש אונס אנוסתו שנאמר (דברים כ״ב:כ״ט) לא יוכל שלחה כל ימיו, ושלא יעיד בעל עבירה שנאמר (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע. ושלא יעיד קרוב שנא' (דברים כ״ד:ט״ז) לא יומתו אבות על בנים כלומר בעדות בנים וה"ה לשאר קרובים: