Chasidut על שמות 23:1

וישב יעקב וגו' (בראשית לז א). פירש רש"י (ד"ה אלה) בקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. והנה הדברים צריכים ביאור. וגם לישב הדקדוק העצום מאי רוגזו של יוסף, צערו של יוסף ראוי לומר. והנ"ל בזה על פי שידוע (מגילה י"ז ע"א) שהיה על יעקב חוב כיבוד אב שחיסר. והנה ידוע מגמרא מנחות (דף מ"א ע"א) בהא דאמר ליה מלאכא לר' קטינא סדינא בקייטא וכו', עיין שם דמבואר משטחיית פשט לשון הגמרא דעל ביטול עשה לא מענשינן רק בעידן ריתחא. והנה ידוע דיוסף היה מסלסל בשערו כאמרם ז"ל (ב"ר פ"ד ז') על הפסוק (בראשית לז ב) והוא נער וגו', והוא מבואר במסכת נזיר (דף ד' ע"ב) במאמר שמעון הצדיק שם ופחז יצרי עלי וכו', מפני מה אתה מתגאה וכו', המבואר משם דהסלסול ביופי הוא ענף מגאוה. ונ"ל שזה הוא הפירוש של ופחז יצרי, שמיהר להביאני לידי גאוה, ולא כפירוש רש"י (ד"ה ופחז) לידי הרהור, דמאי ענין מתגאה וכו'. וזה שאמר ובקש לטורדני מן העולם, היינו לפי שהגאוה היא אבי אבות הטומאה ומוליד תולדות הטומאה הרבה, וזה ידוע ומבואר שהסלסול ביופי הוא על אחת משני פנים, או לחמדת עבירה, או לגאה וגאון. והנה ביוסף שהיה שומר הברית, בודאי לא היה לחמדת עבירה ח"ו, רק ענף מן הגאוה, והנה אמרו רז"ל כל המתגאה מרבה חמה, וכבר איתמר ביה משמיה דהגאון מו"ה העשל זצוק"ל על פי דפליגי (סוטה ה' ע"א) בתועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה), אם כל, כלו משמע אבל מעט שפיר דמי, או כל דהוא משמע ולא מינה ולא מקצתה. והנה נאמר (תהלים עח לח) ולא יעיר כל חמתו, ואם כן המתגאה לפי שיטתו דמותר לו לאדם להתנהג את עצמו בדרך גאוה קצת, דכל כל משמע אבל מקצת שרי כנ"ל, ממילא מרבה חמה, דלפי פירושו דתיבת כל כלו משמע, אם כן ולא יעיר כל חמתו נמי כלו משמע, והבן עד כאן. ועל פי זה יתבאר פירוש רש"י הנ"ל בקש יעקב לישב בשלוה, ר"ל להתקיים (כמו שפירש הרמב"ם במורה נבוכים בפסוק (תהלים כט י), ה' למבול ישב) על ידי השלוה שהיא היפך עידן ריתחא, ולא יהיה נענש על ביטולו מצות עשה של כיבוד אביו כנ"ל. קפץ עליו רוגזו של יוסף, דהיינו הרוגז שנתעורר על ידי יוסף שהיה מסלסל, ועל ידי קצת גאותו הרבה חמה כנ"ל, וממילא נענש יעקב על שביטל כיבוד כאמרם, ולכך נענש בסיבת יוסף דוקא שהוא עורר הרוגז וסדנא בסדניה יתיב, והבן כי נכון הוא בס"ד. עוד יתבאר ביקש יעקב לישב בשלוה וכו', על פי המדרש (ב"ר פ"ד ה') וישב יעקב, אמר ר' חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים, הלך וישב לו ביניהם. הרי דעשו ואלופיו נמשלו לכלבים, לכך הישיבה ביניהם הוא סגולה להנצל. ועל דרך זה אף אנו נאמר באופן אחר, דהלא אמרו רז"ל בפסחים (דף קי"ח.) אמר רב ששת אמר רבי אלעזר בן עזריה כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, קרי ביה לא תשיא וכו' (שמות כג א). והנה ידיעת הפכים בשוה כל הנזהר מזה ניצל, ולכך ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו בצאתם ממצרים (שמות יא ז), שהרי אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שלא היה בהם דלטורין. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (תהלים כב יז-יח) כי סבבוני כלבים וגו', בדרך של הדן ידין ובאופן אחר, כי כתבו הספרי מוסר אם אתה רוצה לספר בגנות חבירך, תספר גנות עצמך. והיינו כי סבבוני כלבים וגו', (תהלים כב יח) אספר כל עצמותי, ר"ל כל העצמות שלי באמת כפי מה שאני הוא בעצם ולא בחבירי, המה יביטו יראו בי ולא יזיקוני. וכן פירשו (תהלים קה ב) שירו לו וגו' שיחו בכל נפלאותיו, ולא בשבח בני אדם, שמתוך שבחו בא לידי גנותו (ערכין ט"ז ע"א). והשתא מקיימין הקרא כמשמעו שירו לו זמרו לו אז שיחו, כי בעוה"ר משיחין בפסוקי דזמרה. וגם בכל נפלאותיו, ר"ל גם בתפלת שמונה עשרה שמספרין גבורות ה' ונפלאותיו איך שמוריד גשמים וטללים, ומחיה מתים, ורופא חולים, ומברך השנים, ומבקץ נדחי ישראל, ומכרית המינים, ובונה ירושלים, ושומע תפלה, ומספרים איך שעושה בכל יום ובכל עת ניסים ונפלאות הגדולים עמנו, והם מדברים אז דברים בטלים אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מורדים ופושעים בהיכל מלך, אין זה אלא כפירה סוררה אין אלקים כל מזימותיו ח"ו. ונחזור לענינינו דלפי שלא היה בהם דלטורין, לא יחרץ כלב לשונו, ולכך אמרו חכמי האמת שמסור מתגלגל בכלב, שעיקר מספר לשון הרע שמוסר ממון על ידי לשונו הרע, לכך נשלך לשונו לכלבים, כי המספר לשון הרע בישראל לא גזלו בזה אלא מצער, אבל בזה שמוסר ממון על ידי לשונו הרע וקבע את קובעיהם נפש כתיב (משלי כב כג), ולכך נשמתו נשלך לכלבים, ובאמת כל הגוזל לישראל, הוי גוזל נפשו שלא יכול לעבוד ה' על ידי זה, ובפרט בעת הדוחק כעת. והיינו בקש יעקב לישב בשלוה, כיון שנתירא מן הכלבים כנ"ל, בקש לישב שלא יהיה בהן דלטורין ואזי לא יחוש להם, וכמו שאמרו רז"ל (תנחומא נצבים סי' א') אלמלא היו ישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהן, והוא מובן לפי דברינו דידוע מהזוהר (ח"ב קכ"א ע"ב) דגרמי לכלבי אתמסר, אילין אומין עובדי כוכבים ומזלות, קפץ עליו רוגזו של יוסף שסיפר דיבה, ולכך שלטו בו מדינים וישמעאלים, ודו"ק. ועל פי זה תבין דלמה בגלות מצרים אמרו בשביל שלא היה בהן דלטורים, ובגלות זה אמרו רז"ל (בסנהדרין דף צ"ז.) אין בן דוד בא עד שירבה המסורת בישראל. והנ"ל בדרך אמת על פי דקיימא לן (יור"ד סי' ב' ס"ט) מסור הרי הוא כמומר לכל התורה ויצא מכלל ישראל, והנה ידוע החילוק שבין גאולת מצרים לגאולתינו שיהיה במהרה בימינו, כי אז לא היה נשלם התיקון לגמרי וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח), אבל הגאולה לעתיד יהיה בלי סיגים, לכך וצרפתים וגו' (זכריה יג ט), וכמו שמפרשין מאמרם (סנהדרין צ"ו ע"א) או כולו חייב או כולו זכאי, (ור"ל שהזכאי יהיה כולו זכאי, והחייב כולו חייב ולא יהיה תערובות טוב ורע). וזהו הפירוש עד שירבה המסורת, ר"ל דזה יהיה בהשגחה פרטיות מאת ה' שהפושעים המעכבים את הגאולה יהיה מוסרים, ועל ידי זה יצאו מכלל ישראל כולו זכאי, ויבא לציון גואל אמן.

והנה במסכת סנהדרין (דף כ"ז ע"א) איתא מומר אוכל נבלות לתיאבון דברי הכל פסול, דנבלה זל יותר ומחמת ממון קעביד, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה ה"ג). אוכל נבלות להכעיס, אביי אמר פסול דהוה ליה רשע, רבא אמר כשר רשע דחמס בעינן. מיתבי אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד (שמות כג א), אלו הגזלנין ומועלין בשבועות, מאי לאו אחד שבועות שוא ואחד שבועות ממון, ור"ל קשיא לרבא דהא שבועות שוא לאו רשע דחמס הוא. ומשני לא, אידי ואידי שבועות ממון, ומאי שבועות שבועות דעלמא, עכ"ל הגמרא. והנה קשה לי טובא הן על המקשן הן על התרצן, דעל המקשן קשה האיך עלה על דעתו דברייתא זאת משמע כאביי, הלא ודאי משמע כרבא ולא כאביי, דלרבא יתפרש שפיר אל תשת רשע עד, איזה רשע אל תשת חמס עד, ר"ל רשע דחמס אלו הגזלנין ומועלין בשבועות, דהיינו שבועות ממון דהוי רשע דחמס, אבל לא בשאר עבירות דלא הוי רשע דחמס. אבל לאביי דפסול לעדות בכל עבירות שבתורה, למה דוקא נקט גזלנין ומועלין בשבועות, אף אם נימא דאיירי נמי בשבועות שוא, מכל מקום קשה וכי אין בתורה רק גזל ושבועות דנקט דוקא הכי. וכן מה דכפל ואמר אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אין לו מובן לאביי. ועל התרצן קשה דמשמע שמתרץ רק דלרבא לא קשה מכאן, אבל משמע דלאביי אתי שפיר ולא קשה מכאן, והרי לאביי ודאי קשה כמ"ש. וכן קשה למסקנא דפסקינן הלכתא כוותיה דאביי, האיך תירץ הברייתא הנ"ל אליביה. והנ"ל בזה, דהא איתא בחו"מ סימן ל"ד (סעיף ב') דלא מפסיל לעדות רק בעבירה שיש בה מלקות, אבל לא בעבירה שאין בה מלקות. ובעובר על השבועה אף שאין בה מלקות, פסול לעדות. וגזלן פסול לעדות. והנה בשו"ע יו"ד סימן ב' סעיף ג' איתא מומר לתאבון ששחט, אפילו נשבע ששחט בסכין יפה, אינו נאמן משום (דנשבע [דמושבע] ועומד מהר סיני, והקשה הט"ז בס"ק ו' שם, דלפי זה דבכל עובר עבירה אמרינן דהוי עובר על השבועה דמושבע ועומד, אם כן היה לנו לפסוק דכל עובר עבירה פסול הוא אף שאין בו מלקות, דהא הוי עובר על השבועה דמושבע ועומד, וכשעובר על השבועה הרי אמרינן דאף שאין בו מלקות פסול לעדות, עד כאן קושיתו. והנה הגאון בעל תבואת שור בספר בכור שור בחולין (דף ג' ע"א) תירץ קושית הט"ז הנ"ל, דהלא מבואר בתוספת מסכת שבועות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה אהתירא קאמשתבע, דבעבירה שאין בה מלקות, כיון דליכא אלא איסור בעלמא, לא חשוב ליה מושבע ועומד, עד כאן דברי התוספת. אם כן לפי זה לא קשה מידי קושית הט"ז, דהא בעבירה שאין בה מלקות לא הוי מושבע ועומד כלל, עד כאן דבריו. ועל פי זה יתיישב הברייתא אליבא דאביי דלא יכול לומר באופן אחר, דהאיך נימא, אם נימא סתם אל תשת רשע עד זה העובר עבירה, אם כן הוה אמינא דאף עובר עבירה שאין בה מלקות פסול לעדות, ובאמת כשר הוא. ואם נימא בהדיא זה העובר עבירה שיש בה מלקות, אם כן מנא הוי ידעינן דבעובר על השבועה אף שאין בה מלקות פסול, לכך קאמר מועלין בשבועות, וממילא ידעינן כל (מועיל) [מועל] בשבועות ואף שאין בה מלקות, דהא סתמא נאמר. ואי תימא מנא ידעינן שאר עבירות שיש בהן מלקות, לא קשה מידי דהא בעבירה שיש בה מלקות דהוי מושבע ועומד, ודאי הנכון כדברי הט"ז דהוי עובר על השבועה, אם כן הוי בכלל מועלין בשבועות, דבעבירה שאין בה מלקות ידעינן דכשר, דהא לא הוי מושבע ועומד, אם כן אינו בכלל מועלין בשבועות, והרי לא תני רק מועלין בשבועות, רק הא קיימא לן דאין לוקין אלאו דגזילה לפי שנתן להשבון, אם כן לכאורה אינו בכלל זה כיון דאין בו מלקות, ובאמת גזלן פסול לעדות, לכך תני הגזלן להדיא, ומנא ידעינן לה מקרא, הלא דעת לנבון נקל דמאל תשת רשע עד, ידעינן כל עובר עבירה שיש בה מלקות, וגזלן ידעינן מחמס דכתיב בקרא להדיא, וקאי גם כן על אל תשת רשע עד, וזה פשוט וברור. אם כן הכי פירושא דברייתא אליביה דאביי, אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד, ר"ל דבהקרא מבואר הני שני ענינים אלו הגזלנים ומועלין בשבועות, דמאל תשת חמס עד, נשמע הגזלנין, ומאל תשת רשע עד, נשמע מועלין בשבועות בכל עבירה שיש בה מלקות בכלל כמ"ש, והוא נכון במאד מאד בס"ד. ונחזור לענינינו, דאי הוי אמרינן כריב"ש דהיכא דאנוס באונס ממון, אף שאינו רשאי לעבור משום זה, מכל מקום נפטר מעונש, אם כן על כרחך צריכין אנו לחלק בין ממון שכבר בידו ורוצין ליטול ממנו, ובין שיפסד על ידי זה הרוחת ממון, דזה לא מקרי אנוס כלל, דאם לא כן אלא דנימא דבהפסד הרוחת ממון נמי נקרא אנוס בממון ופטור מעונש, אם כן למה אמרינן באוכל נבלות לתאבון, דלדברי הכל פסול לעדות משום שעושה משום הרוחת ממון עיין רש"י, הלא אדרבא משום זה הוי עבירה שאין בה מלקות, משום דאנוס באונס ממון ופטור מעונש. אלא ודאי דבהפסד הריוח שהוא בזול יותר, דהרי צריך לאכול בשר, רק דרוצה להרויח לקנות בזול, זה הוי הפסד הריוח ולא הוי אונס ממון, זה פשוט וברור לענ"ד דאין לחלק בין דבר מרובה לדבר מועט, דאם כן נתת דבריך לשעורין, והיה ראוי לפרש כמה דבר מועט, אלא ודאי דבמניעת הריוח אף בסך מרובה לא הוי אנוס באונס ממון כלל, דשאני מניעת ריוח מהפסד כמבואר בהלכות חול המועד ובהלכות אבילות לענין דבר האבד, וכן בהלכות שבת שהתירו במי שהחשיך בדרך לתת כיסו לנכרי, ולא התירו כן במוציא מציאה, על כן יש לומר חילוק זה. ועוד דאף דאי הוי אמרינן דבהפסד הריוח גם כן הוי אנוס, זה שייך לומר באם יפסיד הריוח דאתי מעלמא על ידי זה, אבל זה שרוצה להרויח רק על ידי שיעשה האיסור, ודאי לא מקרי אנוס באונס ממון כלל, וזה ברור.

ברש"י (במדבר טז א, [ד"ה ודתן]) הלבישן טליתות שכולן תכלת וכו', עיין שם. והוא תמוה אם לא האמינו לתורת משה, מה ענין זה להכהונה. ועוד הלא כבר כתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובפרט שבשעת מתן תורה הבטיח השי"ת ואמר וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט), ואיך ישוב ריקם אחר זמן מועט מאותו הדור השומעים בדברו ית' עמו, דעליהו קאי וגם בך יאמינו לעולם, והבן. וגם לפרש הפסוק (במדבר טז ג) רב לכם, דמה זו טענה הלא גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ותשובת משה (במדבר טז ט) המעט מכם גם כן תמוה, כי הם לא אמרו שיתן להם הכהונה, רק אדרבה שגם לעצמם לא יטלו כי כל ישראל שווין, ואם כן מה זה תשובה. והנ"ל בזה דקרח עירער על הכהונה באמרו דמשה מלך ואהרן כהן מטעם שהם בני עמרם הבכור, כמבואר במדרש תנחומא (במדבר סי' י"ז) כי לוי נבדל להקדישו מעת הולדו, כמבואר במדרש דברים רבה (והובא ברש"י בפרשת ויצא על הפסוק (בראשית כט לד) על כן קרא שמו לוי) עיין שם (ד"ה קרא). ועיין שם בתרגום יונתן. וידוע דקהת ירש כל המדריגות, דשמא גרם לשון אסיפה, כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי על הפסוק (בראשית מט י) ולו יקהת עמים עיין שם (ד"ה ולו), ור"ל שנאספו בו כל המדריגות. והנה עמרם בא עליו בתורת ירושה, כי הבכור יורש הגדולה כמבואר בגמרא (פרק קמא הנושא, יבמות דף ק"ג ע"ב), ומה שאמרתי שם על אמרו צריכא לך ולמטלעתך, (מובא לעיל פרשת תולדות ד"ה ודאתאן עלה). והנה מבואר בתשובת הרשב"א סימן ז', והובא באו"ח בהגהת רמ"א סוף סימן נ"ג, סעיף כ"ה) דהבן קודם בכל המינוים, דהיינו המינוים הג"ה וז"ל שם: לכאורה הוא תמוה דכמה רשעים עמדו בעולם, ולמה לא נאמין. ונ"ל דהכי פירושו, דלמה יענשהו השי"ת כמו שמבואר באפו ובחרונו וגו' (תהלים ב ה), כלום יש כאן עבד שמורד ברבו, הלא הוא מוכרח כיון שכבר נאמר על פי נביא, אף אתה תשיב לו מאבשלום כלום יש כאן בן וכו', הלא כבר נאמר לו על פי נביא (שמואל ב' יב יא) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך, ואם כן מוכרח היה, ואף על פי כן כבר ראינו שנענש. אלא ודאי דהתירוץ הוא אלא הוה, דהיינו דהוה גם בנים אחרים ואין אחד מהן מוכרח, הכי נמי הוי הרבה ששמם גוג. ועוד הלא אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד ע"ב) בקש סנחרב לעשות גוג, אם כן נ"ל דשם הנ"ל הוא על שם המאורע מאיזה טעם, ודו"ק עד כאן. הולכים בתורת ירושה, ועיין במגן אברהם בשם הרשד"ם ובשם עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק (ט"ז) [י"ט], דבכתר תורה אינו כן מדין תורה, רק מהלל ואילך נהגו כך, עיין שם. והנה קרח טען כי כתר כהונה שהיא עבודה לשמים, ראוי להיות כמו כתר תורה. אבל האמת אינו כן כי כתר כהונה הוא בירושה, כמו שמבואר בתשובת הרשב"א שם אף לכהן גדול, שנאמר (ויקרא ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו, וכמו שמבואר בעשרה מאמרות בשם הספרי והתורת כהנים, עיין שם. ואמר לפי גבהות רוחו שאם אינו בירושה, הוא ראוי יותר מאהרן מצד עצמו, כי היה חכם מאד וצדיק בעיניו, ועינו הטעתו כאמרם ז"ל (במ"ר פי"ח ח'). והנה אם כתר תורה היא בירושה כמאמר הפסוק (דברים לג ד) לנו מורשה, ודאי דלא היה מקום לטענת קרח. ועל פי זה יתבאר, בהקדים מ"ש בפסוק (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב. בהקדים ליישב הלכות ארץ ישראל שהביאו הרא"ש ריש חולין, שחט ולא בירך שחיטתו פסולה, דאמאי נפסל משום זה, הלא הברכה אינו מעכב בשום מקום, ומ"ש הרא"ש דאותו הגאון כתב חומרות מדעתו, ח"ו שיעיד שקר לומר כך אמר רבינו יהושע מפי משה מפי הגבורה. והנ"ל דעל כל פנים משמע מכאן דברכת המצות שהוא רק מדרבנן, הוא תקנות משה. ולפי זה יש לומר שפיר דלאחר שתיקן משה, אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה דשחיטתו פסולה מדין תורה ממש, בהקדים ליישב תשובת הרמב"ן שהביא החו"מ בסימן ע"ה, אם ראובן תבע את שמעון גזלתני, דאין להשביעו, דלפי דבריו חשוד הוא, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דהא מסקינן בש"ס ב"מ (דף ה' ע"ב) דלא אמרינן מיגו דחשיד, ומ"ש זה מכל הנתבעין היכי דלא שייך אשתמוטי, ועיין שם בבית יוסף. והנ"ל בזה, דעיין בתוספת שם בב"מ (דף ה"א ע"ב) בד"ה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתו, וז"ל: נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה וכו', ואם תאמר אם כן אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל, (וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן, ולעדות הוא דפסול מדאורייתא, משום אל תשת רשע עד, שמות כג א). ויש מפרשים בשם הר"ר יהודה חסיד, הא דחשיד אממונא כשר לשבועה, משום דשמא על ידי שבועה יפרוש מגזל. אבל גזלן ודאי, כמו שממון אינו פורש, הוא הדין משבועה, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דאי חמירא לאינשי שבועה, אם כן אפילו גזל ודאי נמי לא. ואי לא חמירא, אם כן נימא ממה נפשך, אם האמת אתו, למה ישבע, ואם חשיד אהא חשיד נמי אהא, ואין לומר דבספק אמרינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ובודאי אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש התוספת שם (דף וא"ו ע"א) ד"ה ספק מלוה ישינה עיין שם, דאם כן היינו תירוץ אביי. אבל הנ"ל בזה, דהא קשה מהיכי תיתי נימא מיגו דחשוד וכו', הלא קיימא לן מומר לדבר אחד, לא הוי מומר לכל התורה כולה, וכן חשוד לדבר אחד, אינו חשוד לדברים אחרים, כמבואר בריש חולין (ד' ע"ב) וביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט. אך הלא הט"ז בסימן ב' סעיף ג' ביו"ד (ס"ק) הקשה קושיא עצומה עיין שם. והנה הנקודות הכסף והתבואות שור תירצו, דהחשוד בדבר אף אם יתלוה אליו עוד דבר חמור באותו דבר, יעשה דכבר יצרו תקפו בזה, עיין שם. והשתא אתי שפיר הא דמיגו דחשיד וכו', והיינו דוקא היכא דכבר נכשל בהקל, אבל היכא דעדיין לא נכשל, אדרבא י"ל דמשום החמור יפרוש מהקל, והוא ממש דברי הר"ר יהודה חסיד הנ"ל, וזה ברור ונכון מאד. ועל פי זה אתי שפיר דברי השו"ע ביו"ד (סימן א' סעיף י"א) בהטילו הקהל חרם וכו', דהא החשוד על החרם אינו חשוד על השחיטה, ועיין בתבואות שור דמכשיר בה"מ דאם לא פסלו בפירוש שאר שחיטות, אבל בשולחן ערוך משמע דבכל ענין שחיטתו אסורה, ולפי הנ"ל אתי שפיר, ודוק. ואף דכתבו התוספת במסכת חולין (דף י"ד.) בסוגיא דהשוחט בשבת (ד"ה השוחט), דבאותו שחיטה לא נעשה בה מומר. היינו לענין לפסול שחיטתו כדין שחיטת מומר אף באחרים רואין ששחט שפיר, אבל שיהיה חשוד שלא להאמינו, ודאי דאינו נאמן כיון דכבר עבר על החרם באותה שחיטה. ולפי זה אם תיקן משה שלא ישחוט בלא ברכה ועובר על תקנתו, ודאי לא גרע מעובר על חרם הקהל באותה שחיטה, דהוי חשוד לאותו דבר, וזה כונת הלכות ארץ ישראל דפסול כדין חשוד לאותו דבר, ובמקום דכשר בחשוד לאותו דבר, כשר גם כאן, וזה ברור לדעתי לפסק הלכה, היכי דשחט במזיד בלא ברכה, הוי כחשוד לאותו דבר. על כל פנים היוצא מזה, דברכת המצות משה תקנם. והנה ברכת התורה הוא מן התורה, דנלמד מכי שם ה' אקרא (דברים לב ג, ברכות כ"א ע"א). והנה הגמרא מנחות (דף מ"ב ע"א) ר' נחמן אשכחיה לר' אדא בר אהבא וכו', עד קסבר רב חסדא כל שכשר בנכרי אין מברכין עליו, כל שפסול בנכרי מברכין עליו, ועיין שם ברש"י (ד"ה כל מצוה) הטעם שלא יתכן לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו אם נכרי יכול לעשותו, עד כאן עיין שם. וידוע דבמסכת סנהדרין (דף נ"ט.) איכא פלוגתא, חד אמר נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וחד אמר חייב מיתה. ועל פי יובן הפסוק מגיד דבריו ליעקב וגו', ר"ל שנתן לישראל התורה, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי וגו' דהם מוזהרים עליה, על כן הללויה דכל שפסול בנכרי מברכין עליו, והבן.