Musar על שמות 25:22

תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים. יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהילים י״ט:ט׳-י׳). שלשה פסוקים אלו אמרם דוד בשבח התורה והזכיר למעלה מזה המאורות הגדולים שהם קיום העולם ומנהיגיו בכח עליון עליהם, ואחר שהזכיר ופירש ענין השמש וסיפר קצת פעולותיו ותועלותיו הרבות בא לומר כי עוד יש אור גדול יותר מהשמש והוא התורה כי אם השמש הוא מעיד ומפרסם על אלהותו של הקב"ה ועל יכלתו ורוממותו, הלא התורה היא מעידה על זה יותר ויותר ותועלתה ומעלתה רבה מאד יותר מתועלת ומעלת השמש, כי השמש מי שמתמיד ומרבה לשבת בחומו ישוב לו הדבר לנזק גדול עד שיתעלף כמו שמצינו ביונה הנביא (יונה ד׳:ח׳) ותך השמש על ראש יונה ויתעלף, אבל המתמיד בעסק התורה אינו כן אבל היא משיבת נפש. וידוע גם כי כי השמש נכנס במוח האדם עד שישתגע אבל התורה היא מחכימת פתי. ועוד השמש מי שמרבה לשבת שם ידאג ויתעצב אבל התורה פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד מי שמסתכל אל עין השמש יכהו עיניו. אבל התורה מאירת עינים, ועוד השמש אע"פ שהוא זך וטהור פעמים שיכסוהו עננים ולא יהיה מראיתו טהור, גם לפעמים יעבדוהו מן האומות ויעשו ממנו ע"ז ואז איננו טהור, ולכך המשילו דוד לחתן היוצא מחופתו ולא לחתן הנכנס לחופתו, אבל התורה טהורה לעולם ואין לטהרתה הפסק וזהו שאמר טהורה עומדת לעד, כלומר טהרתה עומדת בעצמה לעד לא תפרד ממנה, ועוד ידוע כי השמש היא מאירה ביום ולא בלילה אבל התורה האור שלה משמש לעולם, ועוד השמש אין אורו שוה כי אם עד חצי היום מוסיף ומשם ואילך אורו מתחסר ואינו עומד בהשויה אחת אלא משתנה פעם אחר פעם אבל התורה משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הא למדנו מכל זה תועליות הגדולות הנמצאים בתורה יותר מן השמש, וכן תקנו לנו רז"ל בנוסח התפל' לומר והאר עינינו בתורתך ובמצותיך בברכה הסמוכה ליוצר המאורות כשם שסמך בכאן תורת ה' תמימה לענין השמש שהזכיר תחלה וזה לבאר כי אור התורה והמצוה גדול מאד מאור המאורות העליונות, וא"כ אין לאדם תחבולה שינצל ממחשכי הדברים הטבעיים שהם תחת השמש זולתי בקיום התורה והמצות שהם על השמש, והנה דוד ע"ה הזכיר בכאן בענין התורה ו' לשונות והם תורה עדות פקודים מצוה יראה משפט ועם כל אחד ואחד מן הלשונות הזכיר ה' המיוחד. והיה הענין כנגד ו' קצוות כי ישראל במתן תורה הראו לדעת כי ה' הוא האלהים שליט בו' קצוות ואין עוד מלבדו. וג' פסוקים אלו תמצא בכל אחד ואחד מהם י' תיבות וג' עשיריות אלו כנגד ג' חלקי המציאות שנבראו ונשתכללו מן החכמה העליונה שנא' (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו, החלק הראשון הוא עולם המלאכים שהם י' מדרגות. החלק הב' הוא חלק הגלגלים שהם י', החלק הג' העולם השפל הזה המתקיים בזכות התורה שהיא עשרת הדברות. ואם כן הרי לך שלשה פסוקים אלו בג' עשיריות שהן כוללין שלשה חלקי המציאות שנבראו בכח התורה. וכנגד ו' לשונות אלו של תורה מצינו ו' סדרים של משנה. ואמרו במדרש תהלים (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה זה סדר נשים, עדות ה' נאמנה זה סדר זרעים שהוא מאמין בחיי העולם וזורע. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה סדר מועד שיש בו תפלה וסוכה ולולב ומועדות שכתוב בהן (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. מצות ה' ברה מאירת עינים זה סדר קדשים שמאיר את העינים, יראת ה' טהורה זה סדר טהרות. משפטי ה' אמת זה סדר נזיקין שיש בו כל הדינין, וששה סדרים הללו הם כנגד סדרי העולם שהם ו' והם קור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה. ומזה יאמר הכתוב (איוב י׳:כ״ב) צלמות ולא סדרים כי הקבר הוא ארץ עיפתה כמו אופל הלילה והוא מקום צלמות אין שם סדרי העולם ולא סדרי מערכת הכוכבים כי כיון שמת האדם אין לכוכבים בקבר ממשלת עליו וששה סדרים אלו הם תורה שבע"פ כי עיקר התורה היא תורה שבע"פ שאין תורה שבכתב יכולה להתבאר כי אם ע"י תורה שבע"פ. וכן דרשו רז"ל (ב"מ דף לג) בסוף פרק אלו מציאות העוסק במקרא מדה ואינה מדה, במשנה מדה שנותנין עליה שכר, בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו מדה היא שהכל תלוי בה, ודרשו עוד לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ז) כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית, ואמרו עוד כל מי שבידו מקרא ומשנה ואין בידו תלמוד אסור להתערב עמו שנאמר (משלי כ״ד:כ״א) ועם שונים אל תתערב, מפני שהם מבלי העולם שמורין הלכה מתוך משנתם, ואמרו עוד רבי יוסי אומר גדול התלמוד שקדם לחלה לתרומות ולמעשרות חמשים וארבעה לשמטים ששים ואחת ליובל מאה ושלש, וכשם שהתלמוד קודם למעשה כך דינו קודם למעשה שנא' (שם יז) פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה כך שכרו קודם למעשה שנאמר (תהילים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו: לא נברא האדם אלא לתורה שכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין דף צט ע"ב) אדם לעמל נברא שנא' (איוב ה׳:ז׳) אדם לעמל יולד. ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה כשהוא אומר (משלי ט״ז:כ״ו) כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושע א׳:ח׳) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא, ושם עוד כל המשחיר פניו בעוה"ז בדברי תורה הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב שנא' (שיר השירים ה׳:ט״ו) מראהו כלבנון בחור כארזים. אמר ר' תנחום בר חנילאי כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה משביעו לעוה"ב שנא' (תהלים לז) ירויון מדשן ביתך וגו'. וכיון שהתורה עיקר יצירת האדם יש לו לדאוג במה שרוב העולם נכשלים בעון בטול תורה והם משימין כל זמנם בהבל ואינם קובעים עתים לתורה בשבת ובמועדים ולפעמים בימות החול גם בלילות וכל אחד מהם ימצא עילות זה לריבוי עשרו שאין לו פנאי וזה לרוב חסרונו שהוא צריך לרדוף אחר טרפו. בין כך ובין כך התורה בטלה וזה דומה לאדם שנותן לחברו ספר חתום והוא יודע לקרותו והוא משיב לו שאינו יכול לקרותו, ז"ש ישעיה לבני דורו (ישעיהו כ״ט:י״א) ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום וגו' פי' חזות הכל נבואת הכל כלומר דברי התורה והנבואה שביד הנביאים והחכמים. ופירוש כי חתום כלומר ימצא זאת העילה לפי שאין רצונו לקרותה כי אם היה רצונו לקרותה היה אומר פתח אותו ואקראנו, ואמר עוד (שם) ונתן הספר אל אשר לא ידע ספר לאמר קרא נא זה ואמר לא ידעתי ספר ובין כך ובין כך הספר אינו נקרא ואינן שומעין דברי התורה והנבואה לא החכמים ולא הטפשים, וראוי לאדם לשית אל לבו אלו הגיע לאדם ספר ממלך ב"ו והיה מסופק בהבנתו מפני דמות הכתיבה ודקותה או עומק הלשון אז יצטער צער גדול עד שיבינהו וישים כל לבו ושכלו להבין זה, ואם ככה הוא עושה על ספר ב"ו שהיום כאן ומחר בקבר על אחת כמה וכמה על ספרו של ממ"ה הקב"ה אשר הוא חייו והצלתו כענין שכתוב (דברים ל׳:כ׳) כי היא חייך ואורך ימיך. והנה בעון הזה נכשלים כמה בני אדם שהולכין בכל מאמצי כח להשלים חוקם בהכנת מלך ב"ו ומתרשלים בחק ספר מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה דומה למי שנא' בו (דניאל ה׳:כ״ג) ולאלהא כספא ודהבא נחשא ופרזלא אעא ואבנא די לא חזיין ולא שמעין ולא ידעין שבחת ולאלהא די נשמתך בידיה וכל ארחתיך ליה לא הדרת. ודרשו רז"ל (אבות פ"ו) בכל יום ויום ב"ק מפוצצת ויוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, והא למדת שהתורה עיקר היצירה באדם וז"ש (ירמיהו ט׳:כ״ב) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. סידר הנביא בכאן שלשה מדות כסדר הראוי להן חכמה גבורה עושר, התחיל בחכמה כי החכמה מעולה מן הגבורה לפי שהחכמה מצד הנפש והגבורה מצד הגוף, והגבורה מעולה מן העושר כי העושר איננו לא מצד הנפש ולא מצד הגוף, ולכך הקדים החכמה תחלה למעלתה והזכיר העושר אחרון לפחיתותו והנה זה בהפך מכונת ההמון שהם מחשיבים העושר יותר מן הגבורה ומחשיבין הגבורה יותר מן החכמה, ועל כן ביאר לך הכתוב כי מה שההמון מבזין והיא החכמה הוא אצל השי"ת מהודר ומעולה, וידוע כי החכמה תועיל לאדם בעוה"ז ובעוה"ב והעושר לא יועיל לו כלום אחר מותו כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שנא' (שם לג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכן מצינו במלאכי שהיה אחרון לכל הנביאים שהזהיר על התורה וחתם דבריו בה הוא שאמר (מלאכי ג׳:כ״ב) זכרו תורת משה עבדי והשלים ואמר פן אבא והכיתי את הארץ חרם. וכאלו אמר זכרו תורת משה עבדי ואברך את כל העולם ואם לא תזכרו הרי אני מחרים כל העולם ונמצאת למד מכאן שכל העולם תלוי בתורה, וידוע כי ברית התורה לא נכרת עם ישראל בהר סיני אלא בדם שנאמר (שמות כ״ד:ח׳) הנה דם הברית וכל מי שאינו עוסק בתורה מביא חרב לעולם שנא' (ויקרא כ״ו:כ״ה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו' כלומר נקם בטול הברית, וכן אמרו בבראשית רבה ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים אם תקיימו את התורה תזכו ואם לאו חלקו בזה והיכן פירושו שנאמר (בראשית ג׳:כ״ד) וישכן מקדם לג"ע את הכרובים ואת להט החרב, הכרובים זו תורה שנא' (שמות כ״ה:כ״ב) ודברתי אתך וגו' מבין שני הכרובים וכתיב (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ודרשו רז"ל (ברכות דף ח) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד כלומר שאין לו חפץ ובחירה בעולמו אלא במין האדם העוסק בהלכה שמקומו ארבע אמות. וכמה לו עונות וחטאות מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואיננו עוסק שכן דרשו בסנהדרין (חלק דף צט) (במדבר טו) כי דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק:

וכגון דא צריך אני להודיע, כי אף שאמרנו כשיבא משיח צדקנו יוחזר העולם לתקונו ויהיה הנצחי, מכל מקום מדרגות יהיו בנצחית מעילוי לעילוי בסוד שית אלפין שנין הוה עלמא וחד חרוב (ר"ה לא, א) ואמרו רז"ל בפרק חלק (סנהדרין צז, א) כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים. ונודע מה שאמרו המקובלים בסוד שמיטות ויובל ז' שמיטות^הגה"ההשער הזה של שמיטות ויובלות הוא סגור על כן אין להאריך בו, רק כדי לרמז אעתיק דברי מערכת אלהות ודברי החייט עליו:
זה לשון בעל המערכת, הנה בארנו כי זיי"ן ימי השבוע רומזים למה שהיה בבריאה, אבל ענין השמיטה שבו' שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ, ונצטוינו בשנה השביעית שתשבות הארץ אשר אין חריש וקציר, והוא רמז לאשר יהיה בסוף בריאה בכל הדורות, והוא מה שאמר החכם רב קטינא ז"ל (סנהדרין צז, א) אשר כלל הרמז בשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב. כמה אתה צריך להבין ולהתעורר במאמר החכם רב קטינא, אשר כלל בשתי תיבות אלו וחד חרוב עיקר גדול, והוא וחד חרוב כי ישאר הזמן, אך יהי' חרב מבלי אדם ובהמה, והדברים אשר הם סיבותם שיפסיקו בהמשכתם ויצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם, וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך יי לכל הנופלים, וכן הוא אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן אלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו וכו', רצה לומר המשכתם:
ומן המלה וחד חרוב, יורה על החידוש אחר האלף וכמו שהיו כל דור חמשים שנה, נמצא האלף דור הם נ' אלפים. וזה דבר השמיטה והיובל שנאמר (ויקרא כה, יג) בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו. וכן (שם י) ושבתם אל אחוזתו, וזהו סוד היובל כלו:
והו' שנים רמז לו' אלפים שנה, ושנת השמיטה רמז לעולם הבא שהוא האלף הז' שיהי' היישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל, כענין שנאמר (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה. ולא נאסרו שאר מלאכות, מפני כי בשאר המלאכות אינה נכרת פעולת הארץ כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה, וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום השבת:
ויש לנו לדעת, כי הימים שבפרשת בראשית רומזים לענין זה. כי כל יום רומז לאלף שנים, ויום השבת רומז לאלף השביעי שהוא העולם הבא, והוא השבת הגדול שזכרנו שאמרו רז"ל (ב"ר ח, ב) יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכו':
והנה ימי בראשית רומזים לעולם שלם, והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע, כי העולם יקיף ז' פעמים, והם הז' עולמות שיקיפו כנגד ז' העליונים שכל אחד מהם כלולה מז', וכל אלף ז' מן ההקפות האלה יהי' קודש כנגד השבת שיש בו זכור ושמור, ולכן נאמר בה שבת לה' כמו בשבת, כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת, ואח"כ יברא השמים חדשים והארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פינה. והימים שבפרשת בראשית ירמוזו גם לז' הקפות האלה בכל יום להיקף אחד, ושש הקפות כנגד ו' ימי המעשה שהפועלים פועלים בו, וההיקף הז' כלו קודש ושבת לה', והוא היום שכלו שבת ועולם שכלו ארוך ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא היא נמשלת ביובל הגדול:
ועל השבתות הגדולות שזכרנו, אמר הנביא (ישעיה ל, כו) והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים. כלומר שיהי' ב' המלכים משתמשים בכתר אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד' שנתלו בו המאורות הנראים לנו, שהם נובלות המאורים הגדולים, ואז יהי' כחשיכה כאורה. והוא ענין מה שאומרים בברכת הלבנה שתתחדש עטרת תפארת, כי אז יחדש הנשר נעוריו, וכדרך שאמרו אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו:
ודע כמו שצותה התורה בשמיטה לרמוז בהיקף עולם אחר, כן צותה התורה לספור ז' שנים ז' פעמים והם מ"ט שנים כנגד ז' הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהם שמיטות נקראו עולם אחד, כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כלו, ומלת יובל רמז לתשובה, ושנת נ' רומז לה, עכ"ל בעל המערכת:
וזה לשון הרב החייט, הנה בארנו כי ז' ימי השבועות רומזים למה שהי' בבריאה כו'. פירוש הם רמז להויות במה שהיו בכחם כל המציאות, כי הכל נרמז באלו. אבל ענין השמטות רמז למה שיהי', כי השמיטות רמז למה שיאצל מן ההויות הראשונות הנרמזות בכח ששת ימי בראשית:
השש שנים רמז לו' אלפים כו'. בענין החורבה שבאלף הז', האריך הרמב"ן וגם הרב מנחם מרקנאטי ז"ל, והכוונה כי ראוי שבאלף הז' ישבתו הפועלים ממלאכתם, ותניא כוותיה דרב קטינא כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לז' שנים, כך העולם משמט אלף אחד לז' אלפים שנאמר (ישעיה ב, יא) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, ואומר (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת, ואומר (שם צ, ד) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור:
וגם רבינו סעדיה ז"ל כתב, השמים וחומרם הם מוגבלים ונקצבים. וכשם שהם נקצבים ונחקרים, כך יכלתם ופעולתם וכחם נקצבים ונחקרים, וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולותיה כבר בטלה וחלפה, וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגשם ובטל הגולם וחזר להעדר ואפיסה כמו שהי' מקודם היותו. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם ז' ימי בראשית, כן באו לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה, ועל כן ג"כ נאמר בשנים שבת לה' עכ"ל:
ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית, כך נאמר בשביעית שבת לה' (ויקרא כה, ד), כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה (זכריה יד, ז), ואמרו רז"ל (תדא"ר ב, א) זה יום שביעי לעולם והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר, אך בשבת לא נאמר בו ערב ובוקר. והנה אותה המדריגה הנקראת שבת, תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן כי אין איש שם על לב וזה יהי' אחר שיכלו הנשמות שבגוף באלף הששי תשובנה הנשמות אל חיק כל אחד ואחד. וגם הכתובים מורים בלא ספק (ישעיה נא, ו) כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכתיב (שם מד, ו) אני ראשון ואני אחרון, ואם היה העולם מתקיים בלי תכלה לא היה הוא ית' אחרון, כמו שלא הי' נקרא ראשון אם הי' ראשון אחר, וכתיב המה יאבדו ואתה תעמוד וכלם כבגד יבלו:
ואשר יביאו ראיה ממה שכתוב (קהלת א, ד) והארץ לעולם עומדת, וכן (תהלים קמח, ז) ויעמידם לעד לעולם, רצו לומר לעולמו של יובל. ופעמים נאמר על אורך ימים בלי ידיעת קצבה, אבל יש להם סוף, כמו יחי אדוני מלך דוד לעולם (מ"א א, לב). ופעמים נאמר על זמן שאין לו אחרית ותכלית, כמו (שמות טו, יח) יי ימלוך לעולם ועד:
ומה שהוקשה להרמב"ם ז"ל (תהלים קד, ו) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, גם אמרו רז"ל (עירובין נד, א) כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק. יש לפרש, כי בל תמוט מוסב על הבורא ית'. או יש לפרש, אין לו הפסק כל זמן קיום העולם. אף כי לפי דעת רז"ל לא נאמר עולם ועד על אורך הזמן, רק עולם ועד הוא שם לכסאו של הקב"ה הנקרא עולם ועד כמו שכתוב (תהלים מה, ח) כסאך אלקים עולם ועד:
ולפי כוונתם יהי' פירוש הפסוק יסד הקב"ה ארץ על מכוניה, בעבור שהכסא שנקרא עולם ועד לא יתמוטט כביכול לא נקרא כסא הכבוד אלא בשביל הצדיקים שנאמר (ש"א ב, ח) וכסא כבוד ינחילם, וקרא לארץ העליונה ועד כי שם מתועד הכל מלשון (שמות כה, כב) ונועדתי לך שם, על כן אין להאמין שיתקיים העולם בקיום ממציאות חלילה, רק הכל הי' מן הסיבה הראשונה, והכל שב אל הסיבה הראשונה ואין ספק עוד, שאחר שתשוב אל יסודה תחזור ותתחדש. וזהו (תהלים כד, ב) כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אחר האלף חרוב:
ולפי דברי הרב ז"ל שאמר כי הארץ הזאת היא ארץ החיים, ירמוז עוד סוד נפלא שיחזרו ההויות לתשובה, והמשכיל יבין. וזהו ושבתה הארץ, כי נמנעו ההויות מלפעול בתחתונים. וזהו שאמרו רז"ל (ברכות נח, ב) בפסוק (ויקרא כה, כג) כי גרים ותושבים וכו' ודיו לעבד להיות כרבו:
וגם יש ז' היקפים, כי ז' שבתות שנים הם ז' שמיטות, רמז כי יחדש הקב"ה את עולמו ז' פעמים בכל שמיטה פעם אחת, ובכל אחת מהן יהי' תוספת טובה והשפעת ברכה משלפניה, כי בהתעלות יום הז' ישאר חרוב מהנשמות כי יחזיר אותם, ואח"כ יהיה עולם חדש להשפיע נשמות חדשות בלא יצה"ר ובלא זוהמא וטומאה, ושנת מ"ט עצמו היא שמיטה, ואחריו היובל בשנת הנ'. ולשון יובל מלשון (ירמיה יז, ח) ועל יובל ישלח שרשיו:
ואולי תשאל מה ההבדל שיש בין השמיטה והיובל. דע כי יש בזה ג' תשובות. י"א מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צז, א) וחד חרוב, אינו רצה לומר שיחזור לתהו ובהו, וזהו הדעת עיקר לבעלי הקבלה, וגם זה רמוז במאמר רב קטינא במה שאמר וחד חרוב, כי יראה שעל כל פנים ישאר הזמן אך מבלי אדם, והדברים שהם סיבתם שיפסיקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו להסמך ולהעזר שיעמדו על עמדם. וזה שכתוב (תהלים קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים, וכן אומר (שם קה, ח) דבר צוה לאלף דור, ובאותן האלף שנים מייחלת תמיד העטרה מתי תפקד ותתחדש. וזה שכתוב (שם קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם, רצה לומר המשכתם. ומן מלת וחד חרוב יורה על החדוש אחר אלף. ואל היובל הגדול רמז (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו כו':
ואם תרצה לפרש חרוב ממש, יהי' ההבדל ביניהם, כי אחר השמיטה תחזור לחדושה, מה שאין כן ביובל. והתבונן על אמרו ביובל (ויקרא כה, יא) ספיחיה נזיריה, ובשמיטה אמר (שם ה) את ספיח קצירך וענבי נזיריך, רמז כי בשמיטה עדיין הארץ תהי' לנו חלק בהתחדש הבריאה, אבל ביובל אמר ספיחיה, אבל בשובם אל היובל היא של עצמה:
אמנם מצאתי לקצת מהמקובלים האחרונים שהעמיקו בסתרי התורה שאין דעתם מסכמת לגמרי בכל מה שכתבתי, כי קשה להיות ימי המשיח לישראל כל כך זמן מועט פחות מאלף שנים, ומן הדין ימי הטובה יש להיות אלף ידות יותר מימי צרות ורוגז שסבלנו לקדושת השם. ועל כן פירשו מה שאמרו חז"ל אלף חרוב אינו רצה לומר שיחרב העולם, אלא הענין כי כל עוד שלא נתבערה רוח הטומאה מן העולם הנשמות הבאות לעולם צריכים למות כדי להתיש כח הטומאה ולכלות, ככסף המלאה סיגים שנצרפה בעליל לארץ, וכל זה הי' מפני הגזירה שנגזרה על הטומאה ועל הזוהמא שהטיל נחש בחוה, וא"כ כל הנפשות שנבראו בזוהמא ההיא צריכין למות קודם בוא המשיח:
וכבר ידעת כי המדה הנקראת שבת משם פורחות הנשמות, ואם כן כל הנשמות שהם שם כולם צריכים להתלבש בזה הגוף ולמות קודם בוא המשיח. ובביאת המשיח, יכלו כל הנפשות משם, ואז הוא חרב מן הנשמות, וזהו אומרו וחד חרוב כו'. וע"כ צריך היום ההוא הנקרא שבת להתעלות וללקוט רוחות חדשות שאין בהם מזוהמת הנחש המקטרג ולהורידן בזה העולם, וזהו (יחזקאל יא, יט) ורוח חדשה אתן בקרבכם, ואז יתקיים (ישעיה סה, כ) כי הנער בן מאה שנה ימות עוד ישבו זקנים וגו'. וימשך זה הזמן לפי זאת הכוונה אלף שנים אין שטן ואין פגע רע. והנה באלף השביעי שהזכרנו אין שם תולדות, כי כבר כלו הנשמות מהגוף והגוף חרב מהם עד שתלקט רוחות ונשמות אחרות לתתם לישראל למטה, ואזי יהיה עולם חדש להיות תולדות לעולם בלי טינוף ובלי יצה"ר:
והנה לפי זאת הכוונה, באלף הששי יבא משיח אחרי כלות הנשמות מהגוף ויחיו המתים, ובאלף השביעי תפסק השפעת הנשמות ואין נשמות חדשות בעולם כל האלף ההוא, כי תתעלה מדת השבת לקבל נשמות טהורות חדשות, ולאחר קבלתה תשפיעם למטה בטהרה ובקדושה, וכל אלו יהיו בכלל ימי המשיח עד גמול העולם הבא שהיא היובל, ועל שנת היובל רמז הכתוב (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, בשוב העליונים ליסודם ונשגב ה' לבדו ביום ההוא:
זהו שכתוב (ישעיה מ, ח) יבש חציר נבל ציץ, לשבעת אלפים. ודבר אלהינו יקום לעולם, לעולמו של יובל. ולפי הדעת הזה לא יהיו שבעה הקיפים, כי אם השמיטה הראשונה תצטרך לטעם שאמרנו, עכ"ל הרב החייט:
ומה שכתב הרב החייט ולפי הדעת הזה לא יהיו ז' הקיפים, דבר זה אין לעלות במחשבה להאמין, כי כבר בטל ברוב דברי חכמי האמת ובראשם הזוהר שמפורסם מדבריהם ענין סוד ז' הקיפים:, ואח"כ היובל סוד בינה, והוא מה שרמז הזוהר (ח"ג רסב, א) חמשין שנין דיובלות חמשין אלף דרן דזמין קודשא ברוך הוא לאתבא רוחא ליה כו'. אמנם בכל אחד מהשמטות תהיה תוספות טוב מאשר היה לפניה: