Musar על שמות 29:1

ומעיקרי התשובה הוא וידוי דברים, זה שיתחרט אדם בלבו ויתודה בפיו ולכך תמצא בפר' הקרבנות שאמר הכתוב (שמות כ״ט:א׳) וזה הדבר אשר תעשה להם לקח פר אחד, היה לו לומר וזה אשר תעשה להם כשם שאמר בסמוך (שם) וזה אשר תעשה על המזבח אבל הוסיף מלת הדבר לפי שהיא פרשת הקרבנות ורמז לעתיד כי מי שאין לו קרבן יביא דברים ויתכפר לו. וכן אמר הנביא (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו', ביאר כי עיקר התשובה הוא וידוי דברים לא יצטרך לטרוח אחר קרבן אלא דברים בלבד יהיה במקום קרבן, זהו (שם) ונשלמה פרים שפתינו. יתחייב אדם שיתודה על כל עון ועון שהוא עושה שכך אמרה תורה בפרשת הקרבנות והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה, מכאן דרז"ל ואמרו כל חטאת טעונה וידוי וזה לשון לאחת מאלה. קשה ענשו של אדם כשאינו מתודה על עונותיו שיש לו ידיעה בהם שעשאן בין בשוגג בין במזיד. ואין צריוי לומר אותן שיודע בהן אלא אפילו שלא ידע בו כלל קשה עונשו מפני שלא התודה בהם וזהו שאמרה תורה בפרשת קרבנות (שם ד) או הודע עליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא. והזכיר אחריו וסמך את ידו על ראש השעיר הרי שחייבו הכתוב קרבן על אותו חטא שידע בו וקרא שם הקרבן חטאת וכאשר חטא ולא ידע בו כלל חייבו הכתוב קרבן וקראו אשם. ויש לתמוה ע"ז כי לשון חטאת מלשון שגגה ולשון אשם מלשון שממה להורות שחוטא חטא בדבר שראוי להיות שמם בו. וא"כ איך יאמר הכתוב בלא הודע יותר מהודע שיקרא קרבן של הודע חטאת וקרבן של לא הודע אשם ועוד שקרבן הודע שעירת עזים וקרבן של לא הודע הוא איל שדמיו מרובין יותר. אבל הטעם בזה מפני שהחוטא הנודע לו הוא דואג ומצטער עליו והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה ומין אחד ממיני התשובה כענין שאמר דוד ע"ה (תהלים לו) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. אבל זה שחטא ולא נודע לו לא דאג ולא נצטער ולא התודה בו ולפיכך ראוי שתחמיר בו התורה יותר. ולכך נקרא החוטא אשם והוא שאמר והוא לא ידע ואשם ונקרא קרבנו אשם הוא שאמר (ויקרא ח) אשם הוא אשם אשם לה'. יאמר אשם הוא קרבנו של זה אשם אשם כשלא נודע לו שחטא שלא דאג ולא נצטער עליו לה' היודע הנסתרות ולפי שאין ידיעה בחטא זה כי אם לה' לכך הזכיר בו אשם אשם לה'. וכענין שדרשו ז"ל בשעיר של ראש חדש שנאמר בו (במדבר כ״ח:ט״ו) חטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' והא למדת כמה קשה עונש החוטא כשאינו מתודה על חטאו הנודע לו כי אף בחטא שלא נודע לו כלל מעולם החמירה תורה לפי שלא התודה בו. וע"כ היה דוד המלך ע"ם מתודה להקב"ה ואמר לו (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי וגו' היה מתודה על חטאו הנודע לו, ואע"פ שנמחל לו מצינו שנענש עליו בג' פורעניות והוא שדרשו בפרק חלק (סנהדרין דף קז) ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה שכינה ממנו ופירשו ממנו סנהדרין. נצטרע דכתיב (תהילים נ״א:ט׳) תחטאני באזוב ואטהר וגו'. נסתלקה ממנו שכינה דכתיב (שם) השיבה לי ששון ישעך, פירשו ממנו סנהדרין דכתיב (שם קיט) ישובו לי יראיך. ושם שואל בגמ' הני ו' חדשים מנא לן דכתיב (ד"ה כט) והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנים וכתיב (שמואל ב ה׳:ה׳) בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מחול לי על אותו עון אמר לו מחול לך אמר לו עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו אמר לו בחייך איני מודיע אבל בחיי שלמה בנך אני מודיע בשעה שבנה שלמה ביהמ"ק בקש להכניס ארון בבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה אמר כ"ד רננות ולא נענה אמר (תהילים כ״ד:ט׳) שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם רהוט בתריה למבלעיה כיון שאמר (דברי הימים ב ז) ה' אלהים זכרה לחסדי דוד עבדך אל תשב פני משיחך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדרה וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון: