Musar על שמות 8:22

ויש לפרש עוד מי עלה שמים וירד הכונה בכתוב הזה להתבונן בנפלאות מעשיו של הקב"ה בבריות בעלי חיים שברא שכל אחד מהם מורכב מד' יסודות, וזהו שאמר מי עלה שמים וירד כלומר מי עלה למדרגת החכמה הזאת וירד בעומקה שידע היאך נבראת מיסוד האש בריאה הנקראת בלשון רז"ל סלמנדרא בהסקת הכבשן שבע שנים רצופים. ולמדנו זה מן הכתוב האומר (ויקרא י״א:כ״ט) והצב למינהו כי הצב שני מינין הא' ערוד והשני סלמנדרא. מי אסף רוח בחפניו יאמר מי החכם היודע חכמה זו והיא בידו ובאפניו היאך נבראים בריות מיסוד הרוח והן העופות שבאויר. מי צרר מים גם מיסוד המים והם הדגים. מי הקים כל אפסי ארץ גם מיסוד העפר והן הבהמות והחיות, וזהו שדרשו רז"ל (חולין דף קכז) כשהיה ר"ע מגיע אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשי ה' כלם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה. שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסות לים מיד מתות. בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר. שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות לאש מיד מתות. הוי אומר מה רבו מעשיך ה' וגו'. ולפי שיש בכל הנבראים מקצתן אסורים ומקצתן מותרין אמר כל אמרת אלוה צרופה. לומר כי כונת התורה היתה בהיתר מקצת ובאסור מקצת כדי לצרף הדעות ולזכך השכל: ובמדרש מי עלה שמים זה משה שנא' (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וירד זה משה שנא' (שם) וירד משה מן ההר. מי אסף רוח בחפניו זה משה שנא' (שם ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. מי צרר מים בשמלה זה משה שנא'(שם טו) נצבו כמו נד. מי הקים כל אפסי ארץ זה משה שהקים המשכן שנא' (שם מ) ויקם משה את המשכן, ד"א מי עלה שמים זה אליהו שנאמר (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמים. מי אסף רוח בחפניו זה אליהו שנאמר (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיו השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים זה אליהו שנא' (מלכים ב ב׳:ח׳) ויקח אליהו את אדרתו. מי הקים כל אפסי זה אליהו שהחיה את המת שנא' (מלכים א י״ז:כ״ג) ראי חי בנך. ד"א מי עלה שמים זה הקב"ה שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וירד זה הקב"ה שנא' (שמות י״ט:כ׳) וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנא' (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ומי צרר מים זה הקב"ה שנא' (שם כז) צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם. מי הקים כל אפסי זה הקב"ה שנאמר (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה, מה שמו שדי שמו ה' צבאות שמו. ומה שם בנו בני בכורי ישראל, ולפיכך סמך לזה כל אמרת אלוה צרופה שא"א לתורה בלא ישראל וא"א לישראל בלא תורה. בא הכתוב הזה לבאר כי כונת הש"י בתורה ובמצות לצרף בהן הדעות ולהשיג בהן המושכלות. ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, וע"כ צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצריים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, וע"ז הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב (שמות ח׳:כ״ב) כי תעבת מצרים נזבח לה' אלהינו, בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, והחיות אינן תחת ידם שאינן נוחות להכבש כמו הצאן והן מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהן כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעבדו, ומן הטעם הזה היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלם וממשלתם והיכולת להרוג או להטיב יותר משאר האדם, כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה, הוא שאמר עליו הכתוב (בראשית י׳:ט׳) הוא היה גבור ציד לפני ה', וכן פרעה שהיה אומר שהוא עשה את עצמו ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו', וכנגד הדעת הנפסדת הזאת אמר דוד (תהילים ק׳:ג׳) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו וגו', ולא נמצא בתורה מי שיעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שהיכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומן הענין הזה יוכיח הנביא לישראל מעבודת העליונים או מבני אדם שהיו מטיבין להם והיו עובדין אותן, והוא שאמר (הושע ב׳:ז׳) כי אמרה אלכה אחרי מאהבי וכו'. כלומר הכוחות העליונים או בני אדם המטיבים להם וזהו מנהג מצרים באמונתם. גם ההפרש שהפרישה תורה בין המאכלים המותרים והאסורים הכל לצרף בהם הנפש המשכלת שהרי המצות חיי הגוף והנפש הן שכן אמר שלמה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם וגו' כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש ולכל בשרו מרפא זהו חיי הגוף, והמאכלים שאסרה תורה הם מזיקים את הגוף ומולידים בנפש אכזריות ותכונה רעה לפי שהם גסי הטבע ורבי הליחה והרופאים יודעין זה והראוי למקבלי התורה לזכך שכלם במאכלים הטהורים ולהזהר מן האכזריות, וזהו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בם את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה כלומר לצרוף בהן הנפש המשכלת שלא ירגילנה אדם בדרך אכזריות אלא בדרך רחמנות בשחיטה ולא בנחירה מן הצואר ולא מן העורף:

אמנם עוד אני אומר, הענין כי השם יתברך צוה לשחוט צאן לפסח, ולפום ריהטא הוה איסור, דהא אתרבי (ב"ק מ, ב. ושם איתא מן הבקר) מן הצאן (ויקרא א, ב) להוציא את הנעבד, וכן קראם משה רבינו עליו השלום כמו שאמר (שמות ח, כב) הן נזבח תועבת מצרים וגומר. ואף שצאן ישראל לא היה נעבד, מכל מקום משכו וקחו כתיב (שם יב, כא), משכו מי שיש לו משלו, וקחו מן השוק. ואף שיש לדחות קחו מהשוק ישראל מישראל אחר, (ואז א"ל דלמא נעבד של ישראל, דהגוי לא יוכל לאסור אפילו לגבוה, עיין בבית יוסף יורה דעה סוף סימן קמ"ה), מכל מקום סתמא אמר קחו, משמע אף מהגוי. ואין לומר דהכי קאמר, משכו מעבודה זרה כשתקחו, דהיינו לקנות מישראל דווקא, דאם היה הפירוש כך, קשה מנא לן מי שיש לו משלו משכו משלכם ואין צריך לקנות: