Parshanut על במדבר 18:15

באדם ובבהמה. בתוספתא בכורות פ"ק את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה כו' יצאו לוים מבכור בהמה טמאה. והא דלא פטורים מבכור בהמה טהורה מפורש בילקוט בשם ספרי זוטא. יעו"ש. וכוונתו, דלפי חוקי הלשון הוי לי' למכתב כל פטר רחם לכל בשר באדם ובבהמה אשר יקריבו לד' לך יהי' או יהי' לך, וכמו דכתב בקרא כל חלב כו' אשר יתנו לד' לך נתתים אשר יביאו לד' לך יהי', ולכך דריש, דאשר יקריבו לד' הוא בכור בהמה טהורה חלוק בפני עצמו לענין נתינה לכהן, שאפילו מי שאין לך בו באדם ג"כ יש לך בבהמה, כמו של לוים וכהנים גופייהו. אמנם לענין שאר דברים איתקוש גם בכור בהמה טהורה לבכור אדם, לכן בפ' קדש, דאז עדיין לא היו כהנים ולא זכו במתנות כתוב בכור פכ"ר באדם ובבהמה, דאיתקושו להדדי כולהו כחדא. ודו"ק. וזה עומק פשוטו. ונעלם כ"ז ממהרי"ט אלגזי, יעו"ש.

אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בה"ט תפדה. הנה כפי מה שדרשו חכמים בפרק אלו מציאות השב תשיב כו' אפילו מאה פעמים, כן הכא פירושו פדה תפדה אפילו מאה פעמים את בכור האדם, שאם נאבד מעות הפדיון קודם שהגיעו ליד כהן, חייב לפדות שנית, שחייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן, ואת בכור בה"ט תפדה רק פעם אחד, שכיון שפדה אותו פעם אחד בשה, אף אם מת השה קודם שהגיע ליד כהן ג"כ כבר פדוי. ומצאתי מזה לראב"ד בפירושו לעדיות שפירש כן להך דפדה תפדה. ובספרי נראה דדריש ר' טרפון אך פדה תפדה את בכור האדם שני פדיות בין שהוא חי בין שהוא מת לאחר שלשים יום חייב בפדיונו, ואת בכור בה"ט תפדה רק כשהוא בחיים ולא אם מת הפ"ח. וראיתי, כי זה כוונת המשנה סוף יש בכור המפריש פדיון בנו ואבד חייב כו' שנא' יהי' לך אך פדה תפדה, פירוש, שהוי' אחד להן, רק שכאן באדם פדה תפדה אפילו מאה פעמים, ופ"ח תפדה פעם אחד דוקא ולא יותר. וזה פירוש הגמ' קרא לקרא אלא כו' הא כדמפרש טעמא וכי איתמר דר"ל ארישא איתמר מת הבן לאחר ל' אעפ"י שלא נתן יתן כו' מנלן אר"ל כו', דליכא למימר דילפינין כדר' טרפון דבבכור אדם כתיב פדה תפדה בין בחי בין במת, וכאן בבהט"מ כתוב תפדה פעם אחד רק בחי, כיון דמפיק לי' לדרשא דבאדם חייב הוא באחריותו ולית לן קרא לחייבו משמת, ומנלן וע"ז מסקי מגז"ש. ודו"ק היטב. ובאמת הוא דבר אחד, דכיון שאינו חייב באחריותו, א"כ אין זה חיובא ממון דרמי אכתפיה דגברא רק לפדות אותו, וכיון שמת למה יפדוהו. ודו"ק. אמנם לר"א, דגם פדיון פ"ח חייב באחריות צ"ל או מדרשא זו או משום דלא איכא עריפה במת. ודו"ק.

תפדה מיד, לשון הספרי ובגמ'. והפירוש, דכתיב בפ' בא ואם לא תפדה וערפתו, וזה אם עברו שלשים יום, ולא רצה לפדותו מצוה לערפו ואז עובר מן התורה, אבל כאן לא כתיב עריפה, שהוא קודם שלשים אף דיכול לערפו, מ"מ לא שייך לומר שאם לא תפדה וערפתו, כיון שעדיין אינו עובר עליו ויכול עוד לפדותו עד שלשים יום וזה מתבאר מדברי רמב"ם. יעו"ש, וכן לא כתיב בשה, משום שבשויו נפדה בכל דבר. ופשוט.