Parshanut על במדבר 20:11

ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. דע, כי הברכה, אשר, היא בחפץ השם ובסבר פנים יפות, היא אינה מהוללה בכמותה רק באיכותה, כי זה ענין יותר נשגב ויותר נאה, אשר במעט המזון יושבע רעבונו, ובמעט השתיה יושבר צמאו, וכמו שהבטיח בברכותיו ואכלתם לחמכם לשובע, שיהא אוכל קמעה ומתברך במעיו, רש"י, ולכן אמרו ז"ל לא נתקררה דעתן של ישראל עד ששמעו ואכלתם לחמכם לשובע, שזה ענין נשגב, שבמעט המזון יספיק לנפשו, ואם יאכל האדם מזון היוצא מידו של הקב"ה הוא אושר נפשי ומזון רוחני, כאשר הפליאו רז"ל במן לחם אבירים, ולכל אחד הוא לפי שלמותו, כמאמרם ביומא לצדיקים כו', ולכן אילו לא שינו מאמר השם ועשו כפי מצותו, היה הברכה במעיים באיכות, לא בכמות, כאשר היה במן שהמרבה לא העדיף מעומר והיה מספיק, ושתיתם היה ג"כ ענין נפשיי, אשר בזה נבדלו מן שתיית הבהמה, אשר הוא רק לכבות חום הצמאוני מאש הקיבה, אולם כאשר לא נתקדש שמו יתברך, אז היה הברכה בכמות לא באיכות, והיה בו שתייתם שוה לשתיית הבהמה. וזה שאמר השם והוצאת להם מים כו' ולא הזכיר מים רבים [גם בבשלח לא נזכר], והשקית את העדה ואת בעירם, ואת אפסקיה קרא [כדאמר בב"ק ס"ה על קרא דואת אשמו], היינו, ששתייתם יהיה נבדל משתיית הבהמה, אולם כאשר לא עשו כפי צוויו, אז ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם, שניהן שוין בשתייתן, והברכה אינה רק בכמות. ודו"ק.