Parshanut על במדבר 5:4

ויעשו כו' וישלחו אותם כו' כאשר דבר ד' אל משה כן עשו בנ"י. הנה בכל התורה כולה בנח ובאברהם, ובפסח ראשון ושני, ובעשיית המשכן, ובלוים, ובקרבנות כתיב כאשר צוה ד' את משה כן עשו, וכאן פתח צו את בנ"י ומסיים כאשר דבר כו'. ופלא הוא. ונראה, משום דצו דריש בספרי זירוז, ובדבר שיש בו חסרון כיס ואינו אלא לשון אזהרה, והוא בגזרת פקוד ומצוה דבר שלטון, וכאן מצד המצוה לשלוח מצורע חוץ למחנה ישראל, זה אינו קשה ואינו צריך פקודה ואזהרה, רק מצד המצורעים לשלחם חוץ לענן ולריב עמהם, אבל המצורעים קבלו זה בשמחה להתכפר מעונם מזבח כפרה (ברכות ה' רש"י), א"כ לא היה כמקיים אזהרה, רק כאלו דבר ד' ג"כ עשו, וכמו דאמר בספרי, שאף הטמאים לא עכבו ולא היו המשלחים צריכים לריב עמהם, והיה נקל לקיים את זה. ודו"ק.

וישלחו אותם כו' כאשר דבר כו' משה כן עשו בנ"י. נראה, דמכל זב דרשו בע"ק, וא"כ ביום שהקריבו קרבנותיהם והיו צריכים לבוא ולהראות היו פורשים מנשותיהן, ומשה היה תמיד במחנה שכינה, שהדיבור היה מצוי אצלו היה תמיד פרוש מאשה, וזה כאשר דבר ד' אל משה והיכן דבר פה עמוד עמדי כו', שדרשו ז"ל (שבת פ"ז) שצוהו לפרוש מהאשה, כן עשו בנ"י, שבשעה שהיו באים לעזרה פרשו מנשותיהן. ודו"ק. ולכן כתוב כאשר דבר ולא כאשר צוה כמו בכל מקום, משום דמשה עשה מדעתו, והשם הסכים על ידו.