Parshanut על במדבר 9:10

איש איש כי יהיה טמא לנפש. הא דלא נאמר פרשה פסח שני במתן תורה בסיני נראה, דלפי מה שנתבאר במדרשות ובגמ' ע"ז פ"ק, וביחוד הרבה לדבר בזה הרע"ב ספורנו בספרו, דלפני מתן תורה אם היו שומרים צורתם לא היו צריכים למקום מוגבל מקודש לשמו, אשר בו יתאחדו ויתכללו כל הכנסיה הישראלית, רק בכל מקום אשר אזכיר שמי אבוא אליך כו' אם מזבח אבנים תעשה לי כו', רק אחרי אשר חטאו בעגל היו תמיד בסכנה, אחרי אשר פסקה זוהמתן חזרו לסורן, ולכן היו צריכים למשכן ומקדש, אשר אליו פונים כל לבבות בני ישראל, כן דריש הגמ' פ"ק דברכות מנין אפילו אחד שיושב ועוסק כו' שנאמר אבוא אליך כו' ביחיד, לכן היו ראוים כל יחיד ויחיד מישראל להשראת שכינה בפהרסיא, כמו ששרתה במשכן ובמקדש בימי שלמה וירא כל העם וירונו, וזה אני אמרתי אלקים אתם, והיה כל יחיד מישראל חשוב כצבור, ובספרי ובמכילתא מקומות אין מספר ונכרתה הנפש ולא הצבור שאין צבור נכרתין, ומה הוא בחיים אף זרעו בחיים, וכיון שקודם העגל אחר מתן תורה היה כל יחיד ראוי למשכן הכבוד, כמו צבור בכל מקום אשר יזכיר שמו, לא היה דין כרת ביחיד, רק אחרי העגל נפסק המעלה מן היחיד וחזר אל הצבור בכללן, ולכן היחיד נכרת מישראל [לבד משבט, דגמירי דלא כלה שבטא (פרק יש נוחלין), שנאמר ואתם בני יעקב לא כליתם, ונאמר ולא ימחה שבט מישראל, ולכן סבר ר' יהודה, דאף אם שבט אחד טמא יעשו כולם בטומאה, דהוי כמו צבור טמא, ואינן נדחין לפסח שני, ולכן סבר ר' יהודה, דשבט שעשה בהוראת ב"ד שלו אינם מביאים כבשה או שעירה לחטאת, שזה קרבן יחיד, שזדונו אינו בכרת, דאין צבור, והוא שבט, נכרת, רק קרבן שלהן כמו קרבן העלם דבר של צבור פר כו' ודו"ק], ולכן אינו עושה בטומאה דהשוכן אתם בתוך טומאותם אעפ"י שטמאין הן, וזה דוקא בטומאת צבור, לכן קודם העגל לא היה דין כרת של יחיד ודין דחיית היחיד לפסח שני, דהיו כמו צבור והיו עושין בטומאה כמו בטהרה. לא כן אחרי העגל חזרו לזוהמתן ונתחדש אצלם דין יחיד ודין כרת. לכן נאמרה זה ע"י זכאי, מישאל ואלצפן, שעסקו במיתת נדב ואביהוא, אשר מיתתן היה כפרה על מעשה העגל, וכמוש"א וגם באהרן התאנף ד' מאד ואתפלל גם בעד אהרן, ותפלתו עשה מחצה, ובמיתתן נתחנך המשכן כידוע. וזה שאמרו ראויה היה פרשה של פ"ש להאמר אלא שזכו מישאל ואלצפן שתאמר ע"י (ספרי). ודו"ק.