משך חכמה
זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה וכו'. לפלא דבכ"מ דכתיב זאת תורת כתיב בסוף ענין וכאן כתיב אח"כ ואם לא תמצא ידה די שה, והלא דבר הוא. ונראה דר' יהודה סובר דבעל מביא קרבן עשיר על אשתו, ועיין בנדרים ל"ז דאפילו חללה שבת ע"ש, הא קרבן יולדת שהוא גרם לה ודאי דאיהו חייב לכו"ע להביא עליה מצד הסברא ומביא קרבן עשיר אע"פ שהיא עניה, ושם בנדרים קאמר דזאת תורת מרבה בין גדול ובין קטן, וביולדת דקטנה לא מצי ילדה מרבה בין פקחית בין שוטה שכן אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, עיי"ש דף ל"ה ע"ב כל הסוגיא, וא"כ לא מצי למכתב קודם ואם לא תמצא ידה די שה ואח"כ זאת תורת דא"כ הא אף אם אינה מוצאת ידה שהיא עניה, ובשוטה הבעל הוא המביא ולדידיה אזהר רחמנא, וכיון דאיהו עשיר מביא עליה קרבן עשיר, ואיך יכתוב זאת תורת להורות דבשוטה ג"כ הדין כך, לכן אקדמיה קרא להורות דבשוטה דהמביא הוא הבעל אינו תלוי בה. ועיין ר"ן שם ד"ה שכן. וזה נכון עפ"י דרכי הגמרא למעיין.
משך חכמה
לזכר או לנקבה. להביא את המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם. תו"כ. פירוש, דאם כתב זכר או נקבה משמע מיניה למעט טומטום ואנדרוגינוס, וכן אפשר דשם הכללי נקט, וה"ה אם ילדה חמש זכרים, לכן סבר התו"כ לעיל פסקא י"ח נקבה אין לי אלא נקבה מנין לרבות טומטום ואנדרוגינוס ת"ל תלד אפילו אין בו צורת הזכרות או נקבות וזהו כרבנן, דלר"ש מבע"ל לרבות יוצא דופן, וממה דנקיט בשם הפרטי לבן לבת ולא בשם הכללי זכר נקבה דריש לחייב על כל בן, כיון שהוא קוראו בן הרי קוראו על התיחסותו להאם, א"כ כל בן יש לו התיחסות בפני עצמו, וזה כרבנן דלר"ש נפק"ל מדכתיב בן לרבות טומטום ואנדרוגינוס, ולעיל פסקא ד' ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שתלד, היינו דרבנן דרשי תרתי עד שתלד ממקום שהיא מזרעת ואפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה כמוש"כ תוס' נדה דף י"ח ע"א ד"ה שליא בבית עיי"ש, וזהו דוקא לענין ימי טומאה וימי טהרה דכתיב זכר או נקבה מרבינין אפילו לא ילדה רק כעין שהזריעה, אבל לענין קרבן סד"א כיון דכתיב בן ודאי שליא לא מקרי בן שאין לו התיחסות לאם להיות בנה וקרבן לא מייתא, לכן צריך קרא לרבות אפילו שליא, כתיב גבי קרבן בסיפא זכר נקבה, ואי לאו הך דרשא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, הוה אמינא דמה דכתיב זכר או נקבה הוא למעט טומטום ואנדרוגינוס מקרבן, דסד"א לרבות מדכתב בן או בת, אבל כיון דלגבי טומאה מוכרח למדרש זכר להורות שיש בו צורת האדם ואפילו שליא, א"כ גם לענין קרבן לא מפלגינין מלענין טומאה וכולא שמעתתא אתיא כרבנן ודו"ק.