משך חכמה
את ראשו ואת זקנו. בתו"כ (לפי גירסת רא"מ והובא בק"א) ויש חומר בזקן מן הראש, שהזקן אסור בכל אדם והראש אינו אסור בכל אדם. ועיין פירושו. ולפ"ז מוכרח כפסק רבינו משה בחיבורו, שעבדים מצוים על השחתת זקן, דאל"ה א"כ גם הזקן אינו אסור בכל אדם, שהעבד יש לו זקן ואינו מצוה על השחתתו, וע"כ דישנו בבל תשחית. ודו"ק. ובמושכל ג"כ לפמש"כ רבינו בחיבורו שכך היה דרכן של עובדי ע"ז להתגודד ולהקיף פאת ראשם ולהשחית זקנם וצונו המקום ע"ז. וכונתו אינו כפי זה שהביא הט"ז, דהטעם דאין לילך בחוקיהם, רק כוונתו כמו שאמרו מצבה אהובה כו' ושנואה לבנים, כן זה מפני שהיה זה מחוקי העמים לע"ז, גזרה החכמה העליונה בחק לאסור זה לעמו ישראל, א"כ בכל הנוגע לע"ז צותה התורה לעבד כמו לישראל, ונשים מפני שדרך נשים היה שלא לגלח [והאשה המגלחת כמו האיש לוקה משום לא תלבש כ"ג. רמב"ם]. ולכך א"ש מה שהכפילה התורה זה לכהנים בפ' אמור, כי המנהג הזה היה יותר לכהני הבמות ולקדושיהם, כאשר נמצא אצל נביאי הבעל ויתגודדו כו', לכן כתב לאו דהשחתת זקן ושריטה. וכו', לכפול איסורן אצל כהנים ודו"ק. ואכמ"ל.