משך חכמה
והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. רש"י פירש, שזו אזהרה ללוקח, שבבוא היובל לא יהא הלוקח כובשה. ולפי זה קשה הא יובל אפקעתא דמלכא ונמצא דהוי השדה של מוכר ותו כי כובשה הוי גזלן, ועובר משום לא תגזול. ויעוין שבת פ"ה בתוס'. ואכמ"ל. ויתכן לפי מה שפירש רש"י, דקרא הסמוך ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ, שזה קאי על כל דיני הפרשה הסמוכה, שבשדה גואל המוכר בעל כרחו של לוקח לפי מספר שנים שעד יובל, וכן קרובו גואל בעל כרחו של לוקח, ובית ע"ח גואל עד שנתו בעל כרחו, שגאולה היא פדיה בדמים, כן ע"ז נאמר הלאו, שאם אין הלוקח רוצה להחזיר למוכר בנכיון השנים שאכל אם בא לגאול, ובבית אינו רוצה בתוך שנה להחזיר בדמי ממכרו, שמחזיר לו המוכר, וכן בלוים ע"ז עובר הלוקח משום לא תמכר לצמיתות, כיון שאינו רוצה להניח לגאול הממכר וזה נקרא לצמיתות, שנחלט לו המכר ורק ברצונו תלוי הדבר, שאם ירצה ימכר לו, וזה עובר הלוקח, ובבתי ערי חומה, שאחרי שנה אינו יכול לגאול בעל כרחו כתוב, וקם הבית לצמיתות. כן נראה לדעתי. ובזה יתבאר הת"כ על סיום הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי, דיו לעבד שיהא כרבו, שתמוה דנראה דדריש שגם הרב הוא גר והמקרא צוח כי לי הארץ, ולפ"ז א"ש, דהתורה חששה במקדיש שדהו, שלא יעלה עליו אחד על הדמים או הגזבר בעצמו, לכן אמרה תורה המחיר היותר פחות סלע לשנה לכל הפירות והמקדיש יוסיף חומש, ופודה בעל כרחו של גזבר, ולא יוכל שום אדם להעלות בדמים. ומזה למדו למשכנתא בנכייתא בדמים מועטים, אע"ג דקא אכיל פרי טובא (פרק איזהו נשך ס"ח). וזה שהמקדיש גואל בעל כרחו דגזבר, ולא יוכל הגזבר להשהות השדה ולפדות הפירות, וזה שאמר כי גרים אתם עמדי, שגם לגבוה לא ניתן רשות לכבוש הקרקע ושלא לגאול אם ירצה המקדיש, וזה אתם עמדי, שכמו שרשות גבוה בזה בחינת גר, כן אתם, וזה דיו לעבד שיהא כרבו, שהלוקח שדה אחוזתו לא יהא כחו עדיף מדין הקדש, אם הקדיש שדה אחוזה.
משך חכמה
ועל ותושבים אתם עמדי סיים כשתהיה שלי הרי היא שלכם, שכל זמן שלי הארץ תהיו גרים בה. ויותר פי' פשוט כהר"ש משאנץ, שהכוונה כשהיא שלכם ה"ה שלי, ופירושו אם אין כל יושביה עליה, שגלו השבטים אז כביכול אין השכינה מצויה ואין כאן כי לי הארץ, ואז ליכא דין יובל לחזרת שדות להמוכר, רק הוא לחלוטין ביד לוקח ואין היובל נוהג, וזה הכוונה שתושבים אתם עמדי, שכשאין אתם יושבים גם הכבוד מסתלק. ואז אין היובל נוהג, ובינה הלשון דרך כבוד ודו"ק.