משך חכמה
ואם נפש אחת תחטא וכו'. בתו"כ נפש כי תחטא אחת תחטא, בעשותה תחטא הרי אלו מעוטים העושה עפ"י עצמו חייב ולא העושה עפ"י הוראת ב"ד כיצד הורו ב"ד כו' בין שעשו ועשה עמהם וכו' ובין שלא עשו ועשה, יכול יהיה חייב ת"ל נפש כי תחטא אחת תחטא כו' הרי אלו מעוטים. כל גבר עין לו יראה כי דריש הנך שלשה מעוטים לג' גוני, חדא לעשו ועשה עמהן, וחדא לעשו ועשה אחריהן, ומבעשותה דריש שלא עשו ועשה, ומכולן ילפינן העושה עפ"י ב"ד פטור, ועושה מקצתה דריש מבעשותה אחת לקמן פסקא ט'. וזה ברור. [ואח"ז רב מצאתי כן בפירוש ראב"ד]. וכן מוכח ריש הוריות יעו"ש. והגמרא בשבת פרק המצניע דריש הכי נפש אחת תחטא אחת בעשותה אחת. [וגרסת הגמרא משובשת ונשתבשה מהך דתו"כ]. וזה דקאמר הגמרא וחד לעשה בהוראת ב"ד, היינו נפש אחת. ואם שגיתי ד' יכפר. ומהך דקאמר ור"ש מוסיף מוכח כדברי התוספות שם ודו"ק.
משך חכמה
מעם הארץ וכו'. בתו"כ, ת"ל עם הארץ אפילו רובו או כולו. לכאורה נראה לפרש דדריש כמו דדריש לעיל פרשה ג' מדם הפר מן הפר יקבל וכפי מה שפרשו הגמרא בזבחים ויומא, דדריש כמו דם מהפר יקבלנו עיי"ש, הכא נמי דריש עם מהארץ, היינו כל ישראל. אולם באמת נראה דרשת רז"ל מפורש בפסוק בהדיא, דעפ"י דרכי הלשון היה צ"ל ואם נפש אחת מעם הארץ תחטא בשגגה, ולמה כתב תחטא בשגגה מעם הארץ, ע"כ לומר שהחילוק דהתם הוה השגגה מעיני העדה (היינו סנהדרין שהורו להם) והכא הוה שגגה מעם הארץ, היינו שעשו בשגגה של מעשה ולא בהוראת ב"ד, וא"כ בזה תלי העיקר אם שגגת מעשה יהיה העושה מי שיעשה אפילו צבור. ופשוט ודו"ק.