Parshanut על שמות 20:15

כל העם רואים את הקולות וכו' ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הביאור דאמרו דבכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו בלשון רבים שנסעו במחלוקת עד שבאו לסיני ונעשו הגמוניה אחת שלא היו במחלוקת, אמר הרי השעה שאתן תורה לבני, אמנם אם כי לא היה להם מחלוקת בכ"ז היה בהם ניצוץ קנאה אחד בחבירו, שלא הגיעו עוד לאהוב חבירו כנפשו ולשמוח במעלת חבירו, ועל זה אמרו במכילתא אף כשעמדו בסיני נאמר עליהם ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו שהיה הלב לא מטוהרה מקנאה, והנה אמרו כי משה שקול ככל ישראל, אבל כן היו כל ישראל שקולים כמשה, וא"כ אם היה בלא שום קנאה ושום פירוד לבבות זה מזה, רק כל העדה כולם קשורים בלב ונפש אחד הלא היו כולם איש אחד והיו ראוים לקבל כל התורה כמשה, אבל כיון שלא היו קשורים בלבב אחד, א"כ כל אחד בפרטו לא הגיע לשלימות כזה לקבל התורה, ומה שראו ושמעו בדברות היה כדי לאמת האמונה בלבבם וכמו הוראת שעה. והנה האש הרוחני אין אצלו שום עשן כי הוא אוכל ושותה כדאמרו ביומא סוף פ"ק ועשן במערכה מי הואי יעו"ש, ולכן אמרו בפרק הספינה ועשן ונוגה אש להבה לילה כו' עשן בחופה למה, שברוחניות ליכא עשן, אר"ח שכל מי שעיניו צרות בעוה"ז בתלמידי חכמים שיש בו קנאה על מעלתם, לא קנאת סופרים, מתמלאות עיניו עשן לעוה"ב, וכיון שראו ואת ההר עשן, התבוננו כי לבבם לא טהרה מקנאה, ואינם ראוים לראות כבוד אלקי, באור הבהיר, רק יש עשן, וינועו ויעמדו מרחוק, שהתבוננו שהם רחוקים מהשלימות המופלגת להיות כולם בכללות איש אחד פרטי ולקבל הדברות מהשי"ת, לכן אמרו למשה דבר אתה עמנו כו' פן וכו'. ולכן אמרו במכילתא מגיד שלא היה בהן כח לקבל יותר מעשר דברות, בינה זה ודו"ק.