Musar על שמות 20:15

ודרשו ז"ל במדרש תהלים במזמור (תהילים נ״ב:ב׳) בבא דואג אמר רבי שמעון בר אבא הראה לו הקב"ה לאברהם ד' דברים תורה וקרבנות ומלכיות וגיהנם, תורה מנין שנאמר (בראשית ט״ו:י״ז) ולפיד אש ואין לפיד אלא תורה שנאמר (שמות כ׳:ט״ו) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, תנור עשן זה גיהנם שנאמר (מלאכי ג׳:י״ט) בוער כתנור וכתיב (ישעיהו ל״א:ט׳) אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים, קרבנות שנאמר (בראשית ט״ו:ט׳) קחה לי עגלה משולשת, מלכיות שנא' (שם) והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו. אימה זו בבל, חשיכה זו יון, גדולה זו מדי, נופלת עליו זו ארם אמר הקב"ה לאברהם עתיד בית המקדש ליחרב והקרבנות ליבטל רצונך שישתעבדו בניך במלכיות ואל ישתעבדו בגיהנם הוא שהכתוב אמר לישראל (ישעיהו נ״א:א׳) הביטו אל צור חוצבתם וגו', ואע"פ שנשתעבדו ישראל בעולם הזה לשעבוד מלכיות וגלו מן הארץ הקדושה עתידין הן לחזור עליה, ושיבנה הבית ויעמוד לעד לעולם, שכן נתנבא ירמיה ע"ה בזה נבואה מופלאה והבטחה עתידה נוראה והוא שהבטיחנו בשלש הבטחות בשלש פרשיות זו אחר זו, הבטיחנו בפרשה ראשונה שיהיו ישראל קיימים ועומדים כל ימי עמידת חקות שמים וירח וכוכבים, והבטיחנו בפרשה שניה שהקב"ה לא ימאסם לעולם והודיענו כי זה מן הנמנע, והבטיחנו בפרשה שלישית שיבא זמן ויבנה בית המקדש בנין שלא ינתש ולא יהרס לעולם, ומזה תקנו ז"ל בתפלת שמנה עשרה ויבנה אותו בימינו בנין עולם שלא ינתש ולא יהרס:

וטעם המצוה הזאת לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון, הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים. כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל (ערבי פסחים קיז) אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה, ומן הטעם הזה היתה כונת יצחק אבינו במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם. הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וידוע כי במתן תורה נאמר (שמות כ׳:ט״ו) וירא העם וינועו וכתיב (שם יט) ויחרד כל ההר מאד והיה שם קול שופר שנא' (שם) וקול שופר חזק מאד (שם) וכל העם רואים את הקולות והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, והנה הפלשתים כאשר שמעו קול התרועה ידעו כי בא הארון ומיד אמרו (שמואל א ד׳:ו׳) בא אלהים אל המחנה, הוא שכתוב (שם) וישמעו פלשתים את קול התרועה ויאמרו מה קול התרועה וגו':

גם נוכל לפרש זה הפסוק (תהלים יט, ח) של עדות ה' נאמנה וגו' על תורה שבכתב בפני עצמו, וכן על תורה שבעל פה בפני עצמו. על תורה שבכתב, אותיותיה מעידות בנו שזכינו לראות את כבודו, כמו שכתוב בפרשת יתרו (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות, כי היו רואים את הנשמע. ובפרשת ואתחנן (דברים ד, יב) קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. וזה לשון החייט במערכות אלהות סוף ד' קצ"ה, יש לדקדק במלת זולתי קול, והלא לא שייך ראיה בקול, וגם כן אינה ממין התמונה לשיאמר זולתי קול. ומכח קושיא זו יש בהכרח לומר, כי גם בקול התמונה היו רואים, והתמונה ההיא שהיו משיגים כל ישראל במעמד הר סיני לא היתה תמונת אדם, אלא תמונת אותיות אשר מהם נעשה הקול והדבור. וכבר הודעתיך כי הם כחות אלהיות חיים. ומאחר שיש לנו שורש אמתי, כי שום דבר שיצא מהש"י ויתעלה שמו לא ישוב ריקם בין במחשבתו בין בדבורו, כי הכל עושה פרי בין לטוב בין למוטב, עד שאמרו כי מחשבתו להעניש הרשעים מתהוים כחות דין, ולהיפך נהפך, אם כן דברו הטוב אשר דבר ביד משה עבדו כשאמר אנכי ה' אלקיך וכל עשרת הדברות, אותו הדבור עצמו היו שומעים ורואים בעיניהם האותיות של אותו הדבור, כי היו נרשמות ונחצבות בלהבי אש, שנאמר (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים אותם בעיניהם. ולזה אמר הכתוב (שמות כ, טו) וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר וכו'. ורש"י ז"ל פירש, רואים את הנשמע, מה שאין הפה יכול לדבר וכו'. אולי כיון לזה, עד כאן לשונו. וכתיב בפרשת ואתחנן (דברים כ, ה-ו), ויהי כשמעכם את הקול וגו'. הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת קולו שמענו וגומר. הרי שראיית האותיות הם עדות שיהו"ה בקרבנו והראנו את כל אלה: