Parshanut על שמות 32:8

עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו'. בגמרא פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ג) אמר דאיתקושי איתקוש לחייב על אמירה מיתה יעו"ש. ולפ"ז יתכן דכאן הראה לו שישבור את הלוחות, שמוטב שידונו כפנויה בסייף כדין מיתת בני נח ואל ידונו כאשת איש, שישראל בסקילה על ע"ז ולכן אמר לו שעשו עגל מסכה, שישראל אינו עובר רק בלאו גרידא ולוקה, ובן נח חייב מיתה כדאמר דף נ"ו יעו"ש ויצו זו ע"ז, חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו כו' לחייב משעת עשייה, ולכן אמר לו שידונו כדין בני נח שחייבין מיתה על עשייה לעובדה, ולכן ישבר הלוחות שיתבטלו הקדושין ויהיו נדונין כבני נח, ולכן בפרשת עקב שמשה מספר שבירת הלוחות מספר רק מה שהשי"ת אמר לו סרו מהר כו' עשו להם מסכה כו' וארא כו' עשיתם לכם עגל מסכה כו' ואשברם לעיניכם, התבונן שמה ותראה שזה ישר לפי דרכי הגמרא. ועיין במסכת ע"ז דף נ"ב דיליף ר' ישמעאל ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל, דלרע"ק דע"ז של ישראל אינה אסורה עד שתיעבד א"ש דכאן היה דינם כפנויה כבני נח ומשעת עשייה מתחייב ונאסר וקם לו בחטא, ודו"ק היטב.

עשו עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה. הנה בכל מקום חשיב מן הקל אל החמור ובגדר לא זו אף זו לכן מוכרח דהאמירה אלה אלהיך הי' החמורה ומוכרח דבקבלו עליו ואמר לו א"א חייב קטלא, כיון דחמורה מזביחה והשתחויה והגמרא אמר דלר' עקיבא דמחייב במגדף קרבן אף דלית בה מעשה ובכריתות אמרו דמגדף חמור מעכו"ם דהוי כאלו גרף הקערה ולא שייר כלום, א"כ אמר אלי אתה לעכו"ם דחמור מזובח לעכו"ם חייב קרבן כ"ש מעכו"ם, ואי דתאמר דאין בה מעשה או משום דחמור לא נתן שגגתו לכפרה הרי מגדף דחמור יותר ומביא קרבן על שגגתו, זה עומק ביאור הגמרא, קמ"ל דאיתקושי איתקוש וא"כ לא שייך למגמר מיתה בהשתחואה דזה אינו בתורת היקוש וכמו עשיית פסל, דאינו רק בלאו וכתובה קודם דהוי מקל אל החמור ולא קשה מה שהקשו בתוס' סנהדרין ס' ע"ב ד"ה מנין כו' ופשוט.