אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
נועם אלימלך
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. נ"ל דהנה לכאורה יש לדקדק. א' שהיה לו לכתוב "ויכתוב משה את מסעיהם" ומלת "מוצאיהם" הוא מיותר ואין לו פירוש לכאורה. וגם למה נכתבו המסעות הללו וכמו שדקדק רש"י ז"ל. ועוד למה נכתב בכל מסעי "ויחנו" והיה די בכתבו "ויסעו בני ישראל מרעמסס לסוכות" וכן כולם.
חנה אריאל
אלה מסעי בנ"י וגו' ויכתוב משה וגו' איתא בזוה"ק קוב"ה בגלותא סליק לעילא (או"א) לעילא (עו"א). כתי' על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים וגו'. א"א לומר דקאי בעוד חומות ירושלים היו על מכונם שהרי אח"כ אומר עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ. ועוד מוכרח יותר ממ"ש נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו אם אתן את דגנך עוד וגו'. בפ' מטות או השבע שבועה לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. י"ל דהא קי"ל דבעינן פיו ולבו דוקא ולמה לא הזכיר בפסוק מזה. ענין מסעי בנ"י מאמ"צ לצבאותם יתפרש דאמ"צ היא נוק' דקלי' וא"י היא נוק' דקדושה שהוא בחי' הפ' דדור שנכנסו לארץ כנ"ל פהק"ו. וזהו לצבאותם כי אנשי הצבא הם גילוי כבוד מלכותו והיינו שנסעו בנ"י מבחי' נוק' דקלי' שהיו שקועים בה בגלות מצרים לבוא לבחי' נוק' דקדושה שהיא צבאותם כלומר צבא שלהם דקדושה אלקי' וידוע בסה"ק דבקלי' נוק' שלטא על דכורא ובקדושה נוק' לית לה מגרמא כלום רק לקבל מן דכורא. וביאור הדברים. באדם התחתון נק' בחי' נוק' החיות המורגש בחומר הגוף כמו כח ההילוך בשעה שהולך והמישוש בעת שממשש והוא פ' גמור מתרי"ג אברי האדם והוא בא מן הנפש החי' (וכן מן הנר"נ כידוע). מלבד הרצון ושו"מ הבוחרים בתנועת ההילוך והמישוש והכח הזה ישנו בגוף גם בלא רצון ושו"מ בפו"מ. מובן שהוא נגזר ונמשך ממהו"ע הנפש מקום שנמשך משם הרצון ושו"מ. אלא שבקדושה גם בחי' המורגש הזה שהוא בחי' הישות דחומר הגוף גם הוא רק בבחי' הביטול ליוצרו וקונו. אבל בקליפה היש המורגש הוא דבר נפרד לגמרי ואין בו רק הרגשת עצמו ולא שום דבר כענין אני ואפסי עוד והישות הזה ממשיך לעצמו שו"מ מה הוא טוב לו אבל עיקר החפץ בדבר אינו מחמת שהשו"מ מחייבים כן אלא הישות המורגש בוחר בדבר ושליט למצוא לו בחי' דכורא המשפיע וממציא ענין הנאה שעפ"י שו"מ. וכמ"כ יובן ענין קלי' מצרים שעיקרה בחי' נוק' דקלי' שהוא תכלית הישות ופירוד מהבורא ית'. וכידוע ממעשה שהי' בא' שרצה ללמוד חכמת הכישוף ואמרו לו שתחלת הכל יפרד עצמו מאלקי ישראל ר"ל. ועד"ז הוא כל חכמת מצרים חרטום ואשף. וזהו שארז"ל שהי' הקטרוג בעת קי"ס מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז וכן הללו עע"ז. וקשה שהרי אמרו בזכות האמונה (שהיתה בישראל גם במצרים) יצאו ישראל ממצרים הרי שהי' להם גם במצרים בחי' האמונה בה' רק שהיתה האמונה בגלות שלא יכלו לפעול מה שהאמונה מחייבת וכל מעשיהם הי' תחת סבלות מצרים וא"כ למה נק' עע"ז אלא שהיו בבחי' הנוק' דקלי' שישות המורגש שלהם הי' תכלית הפירוד מאלקות הבורא ית' שהי' להם מצד נשמתם האמונה בו וישות הפירוד הזה הוא עע"ז. ונסעו מזה הפירוד מ"ב מסעות ליכנס לבחי' נוק' דקדושה שיהי' גם, הישות המורגש בתכלית הביטול לאלקות. וידוע שהמ"ב מסעות הם נגד שם מ"ב דאנא בכח כו'. והוא שבעה שמות כ"א מששה אותי'. משא"כ ימי הספירה הם שבעה פעמים שבעה. ועם האמור שהמסעות הם להתרחק מנוק' דקלי' דשלטא על דכורא ומושכת לעצמה כל הו"ק והנוק' בכל מקום היא כענין בחי' המל' וכ"א מהבחי' ומדות כלול מכולם והיינו זפ"ז. אלא שבבחי' הנוק' דקלי' גם שיתבטל בחי' החסד דקלי' לא תזוז בחי' הנוק' ממקומה וכן כל המדות. הדמיון לזה הוא מה שקורין העולם ציגאנעריי דהיינו שהוא רוצה בדבר מצד תוקף אהבת עצמו ומראה לבריות כאלו הוא מצד עצמו אינו חפץ בזה רק שהיושר והסדר מחייב כן ובאמת אף אם יסתרו לו כל הסברות שמראה ליושר לא יסור מחפצו כלל מחמת אהבת עצמו. וזהו שנגד כל מדה ומדה הי' רק ששה אותיות ומסעות אבל השביעית לא בא בפו"מ הסילוק ממנה עד שנגמרו גם בבחי' המל' ג"כ בחי' הסילוק בששה קצותי' אז נגלה נקודת בחי' הנוק' דקדושה להיות הישות בבחי' הביטול הגמור כנ"ל והיינו שאחר המ"ב מסעות נכנסו לא"י ממש:
בית אהרן
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם עפ"י י"י. ואח"כ כתיב ואלה מסעיהם למוצאיהם. והוא תמוה. מקודם כתיב מוצאיהם למסעיהם ואחר כך כתיב מסעיהם למוצאיהם: