אֵ֜לֶּה מַסְעֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֥ר יָצְא֛וּ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃
פרי צדיק
אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הרמב"ן הביא הטעם שכתב רש"י מפי ר"מ הדרשן וגם טעם הרמב"ם ז"ל במ"נ וכתב על זה והנה מכתב המסעות מצות ה' הוא מן הטעמים הנז' או מזולתו ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו עכ"ל. ונראה שלא היה טעם ר"מ הדרשן וטעם הרמב"ם ז"ל מספיקים בעיניו. גם יש להבין הלשון שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואחר כך כפל עוד ואלה מסעיהם למוצאיהם והיפוך הלשון ממה שכתב מקודם. ובעל הטורים כתב כלומר שהכל הי' על פי ה' בין מסע ובין מוצא. וצריך להבין הא אחר כך כשנאמר ואלה מסעיהם למוצאיהם לא כתיב שם על פי ה'. גם כל הענין צריך ביאור למה היה צריך לכתוב מוצאיהם למסעיהם או להיפך פשיטא שנסעו ממקום שיצאו. אך הענין הוא שהודיענו בזה שנכתב בתורה ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני וכן בכל מקום כן ולכאורה הוא מיותר דהול"ל ויסעו ויחנו במקום פלוני או ויסעו משם ולמה פרט פעם ב' שם המקום שנסעו משם. על ה השמיענו הכתוב שכתיבת משה מקום שיצאו משם למסעיהם היה על פי ה' שצוה לכתוב כך שנסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני. דענין המ"ב מסעות כתוב בספרים שהם כנגד שם מ"ב (כמ"ש בס' צרור המור) ורבי שמשון מאוסטראפאלי ז"ל הביא מדרש פליאה לא הוי ידעי וכו' ופירשו שנסתפקו על מקומות שהיו באות שוה כמו ג' משם אב"ג או משום נג"ד וכדומה. והשם מ"ב הוא השם לעליות נשמה או לעלות לפרד"ס. וענין המסעות היה על פי מה שנאמר בפרשת בהעלותך ויהי בנסוע וגו' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך אין כונת משנאיך על האומות שהרי לא היה להם במדבר. אך פי' משנאיך המשניאים השי"ת בעיני ישראל והוא היצר הרע ובזה יוצדק לשון משנאיך ולא שונאיך. והנסיעה היה להנצל מהיצר הרע על דרך מה שפירשנו במה שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים שהנסיעה היה להתברר מג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם זלעו"ז כנגד ג' מדות האבות שנקראו ימים לתור להם מנוחה היינו לכנוס תיכף לארץ ישראל שהוא מקום המנוחה. ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' ופירש רש"י מלשון בשובה ונחת תושעון שנדרש (ירושלמי רפ"א דתענית) על שבת. שובה ה' רבבות אלפי ישראל שנדרש שאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות (יבמות ס"ד.) והיינו השראת השכינה בבחינת יתירה משיש השראת השכינה בכל בי עשרה כמ"ש (סנהדרין ל"ט.). וכמו בשבת מופיע כל שבת קדושה לימי המעשה שאחריו ועל ידי זה בא השבת הב' בקדושה יתירה משבת שלפניו. וכל ימי האדם הם כך בימי המעשה הוא הנסיעה והילוך בעבודת ה' וכשבא שבת בא מנוחה שאז הוא בבחינת מנוחה וכמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו ובגמרא (שבת קנ"ב.) שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו ובמדרש (שמות רבה פ' פקודי) הו"ל עולם בפ"ע וכו' עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו. והיינו שכל ימי האדם בעולם הזה הוא בכל ו' ימי המעשה בבחינת הולך והמנוחה הוא בשבת והשבת מופיע הקדושה לימי המעשה שאחריו לויהי בנסוע ואחר כך בשבת הב' משיג הקדושה בהתגלות יותר וכן הוא הולך כל ימי חייו עד שנשלם בשלימות עד אל בית עולמו ואז אין לו עסק עוד בעולם הזה:
אור המאיר
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. והקשה בספר אור החיים רז"ל אמרו כ"מ שנאמר אלה פסל הקודמים ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו מסעות זולתם לומר שנתכוין הכתוב לפוסלם וביאר שבא הכתוב לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם הגם שלא הוזכרו אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח ולואי שלא היו בעולם ע"ש לעניינו. והנראה לפי הכלל המונח בידינו שכללות התורה ישנה בכל אדם ובכל זמן ובודאי ענין המסעות עדיין לא נפסקו כש"נ בדרשות חז"ל ולפי ענינינו כבר זכרנו למעלה פ"ה ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ע"ש ותוכן הדברים מוסב על בחי' האותיות שקבע הקב"ה בפה האדם בה' מוצאות כמו דאיתא בס"י קבען בפה בה' מקומות אותיות אחה"ע בגרון גיכ"ק בחיך וגו' ותחלתם מקור ושורש טרם בואם לבחי' ה' מוצאות הוא בחכמה עליונה כד"א שיש אותיות א"ב בחכמה וא"ב בבינה ומתחלת החכמה עד בחי' צאת הדיבור יש י' מדריגות והחיוב מוטל על כל א' מישראל הרוצה לגשת אל התורה ותפלה שיסע וימשך אלו האותיות מקדימת המחשבה עד מדריגת הדיבור במחשבה קדושה וטהורה בלי תערובות רע רק בהתקשרות ודביקות הבורא ב"ה ומודיע הכ' מעלות עם קדוש ישראל ויסעו מהר ההר ופירש"י כתפוח קטן ע"ג תפוח גדול והכוונה לרמוז על בחי' החכמה ולרוב אפיסת השגה קורא הר ההר כתפוח קטן ויסעו משם את האותיות מתורה ותפלה באמצעות י' מסעות אשר ישנה מחכמה עד בחי' הדיבור ויסעו אותן המסעות הכל במחשבה קדושה וטהורה דרך ים סוף מורה בחי' הדבור מדות המל' הכינוי בשם ים סוף להיותה סופה דכל דרגין לסבב את ארץ אדום לסבו' עם מחשבתם א"ת מורה כללות הא"ב המלובש בארץ בחי' ארציות להעלותם ולהגביהם למרום שבתם לחכמה עלאה ע"ש וכלל הדברים זהו עיקר עבודת אדם לנהוג נסיעות כאלה ממחשבה עד בחי' הדיבור הכל במחשבה טהורה ואם לאו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם למעלה כי האותיות היוצאים מפיו המה יבשות מלחלוחית טוב ואינם פורחים לעילא וכ"ז גורם להם להיותם במיצר ים החכמה ואין להם התפשטות לעשות פרטי מעשיהם הכל בחכמה להכניס הדעת אל פרטי מעלליו ואפשר לרמז אלה מסעי בנ"י אלה הם עיקר מסעות המוטל על עם בנ"י לנסוע אותיותיהם באופן הנזכר מחכמה עד בחי' הדיבור רק בקדושה וטהרה והן המה אשר יצאו מארץ מצרים כלומר שזיככו עצמותם לצאת ממיצר ים החכמה לעשות מעשיהם בחכמה ודעת לשלול זולתם שעדיין משוקעים עם ראשם ורובם בארציות אין כחם יפה לנסוע אלו המסעות כי תורתם וגם תפילתם תועבה בתערובות מחשבות חוץ. ומעתה יתפרש ג"כ הקושיא שהקשה באור החיים כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו מסעות זולתם לומר שנתכוין הכ' לפוסלם וע"פ דרכינו בא הכ' לפסול מסעות זולתם שישנם בעולם שמוציאים אותיות מפיהם ולא מפיהם המה חיים כי לא נסעו אותם מקדימת המחשבה באמצעות י' מסעות שישנם עד בחי' הדיבור במחשבה טהורה ואין ממש בדבריהם כי המסעות לא לשבח רק מחשבות זרות מתערובות חוץ. ומעתה תשכיל לדעת בטוב טעם:
פרי צדיק
אלה מסעי בני ישראל וגו' הרמב"ן ז"ל פ' זו כתב והנה מכתב המסעות מצות השם הוא מן הטעמים הנז' או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו עכ"ל. ובאמת מבואר זאת במדרש (רו"ת) פ' זו שא' משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך כך א"ל הקב"ה משה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני וכו' והנה כתבו מפורש שהשי"ת צוה למשה לכתוב המסעות. וזה שנאמר ויכתוב משה וגו' על פי ה' וכדברי הרמב"ן ז"ל ודלא כראב"ע שכ' שהוא דבוק עם למסעיהם שנראה שכתיבת המסעות לא היה מצות השם רק משה כתב מעצמו. והטעם איתא במדרש לכתוב היכן הכעיסוני. והענין דאיתא (מד"ת ר"פ בשלח) אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן. ולכאורה יפלא שהרי בתורה מפורש הטעם כי קרוב הוא פן ינחם וגו' ושבו מצרימה ואיך אמר במדרש טעם אחר. אך באמת הכל אחד דאחר שיצאו ממצרים ולא היו עוד נקיים מכל וכל ועל ידי זה היה פחד שבראותם מלחמה ינחם העם ושבו מצרימה. וזה שא' במשל שהיה בנו חולה והוליכו למקום אחר לרפאותו והיינו שהוליכן למדבר שיאכלו מן וישתו מי באר ויהיה התורה מתיישבת בגופן. וזהו ענין המסעות והחניות שכל מסע היה הכנה שיהיה אחר כך חניה. ואם היו זוכין היו תיכף אחר המסע הא' החניה האמיתית כמו לעתיד לעולם הבא. וכמו שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה שהיו ראוים לזכות במסע אחד להתברר בכל ג' קדושת אבות ולהנצל מג' הקליפות שכנגדם זלעו"ז שהם שרשי כל הקליפות ושיהיה אחר כך המנוחה כמו לעתיד. אך כמו בשבת שעל ידי שמירת שבת אחת כהלכתה מיד נגאלין (כמ"ש ירושלמי פ"א דתענית ובכמה דוכתי) ומכל מקום איתא בגמרא (שבת קי"ח:) אלמלי משמרין שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין. ואמרנו שהכל אחד שהמכוון של ב' שבתות היינו שבת תתאה ועל ידי זה יזכה לשבת עלאה וההכנה לזה הוא בשבת הראשון שעל ידי השמירה השבת הראשון כהלכתה זוכין להכניס קדושה בימי המעשה שאחריו ועל ידי כן יהיה השבת הב' השבת עלאה. והנה העולם נידון אחר רובו וכשיהיה רוב ישראל שומרי ב' שבתות כהלכתן יהיו נגאלין מיד אבל הלא מן הנמנע שלא יהיה כמה פרטי נפשות שהם משמרין שבת כלהכתה ולמה לא נגאלו הם מכל וכל מיצר הרע וממה"מ שהוא היצר הרע (כמ"ש ב"ב ט"ז:) אך באמת המכוון שומר שבת כהלכתו אינו שדי לו בשמירה מחילול שבת בשב ואל תעשה לבד הגם שחשיב גם כן כעושה מצוה (כמ"ש קידושין ל"ט:) אבל לא סגי בזה. רק הפירוש כהלכתו שצריך להכניס קדושה בהשבת וכמו שנאמר ושמרו בני ישראל את שבת שבת תתאה לעשות את השבת שיהיה שבת עלאה. וזהו שבת כהלכתו שנגאל מיד מכל וכל: