כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃
נועם אלימלך
כי תצא כו' וראית בשביה כו'. דהנה יש בני אדם אשר בכללות אבריהם הם מוסרים נפשם להשם בתעניות וסיגופים וכדומה, אבל בפרטות כל אבר ואבר בפני עצמו אינו כראוי ונכון, ולפעמים נכשל בהם דהיינו באיזה ראיה והסתכלות או דיבור ושאר דברים שאדם דש בעקביו. וזהו רמז בדברי חז"ל "אברים שפקעו מעל המזבח", פירוש כנ"ל שאברים פוקעים ונכשלים באדם שהוא זובח עצמו לה', "יחזור" פירוש צריך לחזור ולתקן אותם לקדש כל אבר בפני עצמו.
שפת אמת
כי תצא כו' ונתנו ה"א בידך ושבית שביו. כי בכל דבר יש נקודה חיות מהש"י רק שנסתר ונעלם וצריך מלחמה ועבודה כל ימות החול למצוא זאת הנקודה אח"כ נעשה שבת שמתגלה כי הש"י מחי' הכל שזה ענין ש"ק שבנ"י מעידין על בריאת שמים וארץ שגם עתה קיומם רק בעשרה מאמרות. ובחול צריכין מלחמה ע"ז. ומ"מ גם השבת בא כפי הטירחה והעבודה בחול כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת. וערב שבת הוא התערובות שיש מבחי' שבת גם בחול כמ"ש בדברו מעריב ערבים וצריך האדם לידע כי גם הגבורה נגד היצה"ר רק בכח הש"י כדכ' ונתנו ה"א בידך פי' אף שהי' ע"י כח התגברות האדם כדכ' בידך שהוא ע"ש הכח. ועכ"ז הש"י כל יכול והוא מסייע לאדם שיהי' בדרך כחו אף שהוא מהש"י כמ"ש ולך ה' החסד כו' כמעשהו. ומקשין מה החסד. אך אדרבא אף שהכל מהש"י מ"מ נותן לאדם באופן שיהי' מן האדם עצמו. ושבית שביו כשיודעין זה שהוא מהש"י. והכלל כי בכל מעשה טוב ומצוה יש ענין המעשה והחזרת הדבר להשי"ת. כי אף שיטריח האדם ויעשה נפלאות אם לא יחזר המצוה להש"י לא עשה כלום כי לא החזיר את השליחות לבעליו. והחזרה לא יוכל להיות רק עי"ז שיודע שהכל מהש"י. [וז"ש מי שדעתו שפלה כו'] וזה ושבית שביו. שיחזיר הנקודה אליו ית' ע"י שיודע שהוא רק ממנו ית':
נועם אלימלך
וזהו "כי תצא למלחמה כו'", דהיינו מלחמת היצה"ר, "ונתנו ה' בידך" פירוש אז כאשר יתן ה' אותו בידך, דאילולי הקב"ה לא היה יכול לו, "וראית בשביה אשת יפת תואר", דאיתא דהנשמה נקראת "יפת תואר", פירוש אז תראה ותבין בעצמך שהנשמה היא בשביה, שלא יצאתה עדיין ידי חובתה כלל, "וחשקת בה". וק"ל.