ציטוטים על תהילים פט:טז

בפסוק אשרי העם יודעי תרועה דרשו חז"ל שיודעין לרצות את בוראם בתרועה. דאיתא אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו' ובמה בשופר. דכ' עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר כי באמת בנ"י נקראו בנים. והמה ממליכין אותו ית' בבחי' מלך על עבדיו וזה התפארת שהגם שהם בנים יודעים הם כי אינם כדאי אף להיות עבדיו. וזהו הנוסח שתקנו אם כבנים אם כעבדים. שבנ"י יודעים הגם כי יש להם בחי' בנים על כל זה עבדיו הם ומחבבים את קבלת מלכותו עליהם. וזהו שתמליכוני עליכם ובמה בשופר יתכן שקאי על המלכות ג"כ שהגם שהם בנים עכ"ז המה ממליכים אותו. וזהו עיקר העדות של בנ"י כמ"ש במ"א. וזהו עצם הדעת כמ"ש חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. ומכלל דכ' יודעי תרועה משמע שהשופר נותן דעת לבנ"י. והוא עפ"י המשנה חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו' וזהו החיבה יתירה הוא רק לבנ"י כמ"ש אתה הראת לדעת. והוא שזוכין לקבל הנשמה יתירה שהיא עצם הצלם והדמות של האדם שע"ז נאמר אדם אתם אתם קרוין אדם וע"ז הצורה חל נועם ה'. והוא שופרא דאדם והוא השופר שנמשך הארת הנשמה והדעת ע"י הקול שופר. ולכן עי"ז באור פניך יהלכון. ועל ידי זה מתעורר הרחמים בשמים כמ"ש חז"ל כשבנ"י תוקעין הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. כי עיקר הרחמים למעלה על הנשמה שהם מעשה ידיו של הקב"ה כמ"ש ונשמות אני עשיתי כמ"ש בס' שערי תשובה מר"י ז"ל. וכמ"ש כרחם אב על בנים ומי שיש לו בן יגע בתורה מתמלא עליו רחמים כדאיתא במד' תולדות. ולכן ע"י השופר שמתעורר הנשמה של בנ"י הקב"ה יושב על כסא רחמים:

אשרי העם יודעי תרועה בזוה"ק פי' מתברין האי תרועה. ואיתא כשבנ"י תוקעין בשופר הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הענין הוא דכ' ותרועת מלך בו תרועה הוא רצון כדפי' רש"י שם. והנה באמת רצונו ית' הוא רק לרחמים וטובה. והמשפט הוא לטובה. ובנ"י מבינים ויודעים כי הם דבוקים בפנימיות רצונו ית' לכן מעוררים רחמים. וזה יודעי תרועה שיש להם דעת להבין פנימיות הרצון ובזמן הדין צריכין לעורר שיתגלה הרצון. ואז מתהפך הדין לרחמים. לכן בשבת א"צ לתקוע כדאיתא בזוה"ק כי בשבת מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא ומתהפך הדין לרחמים. וכמו כן ע"י קול שופר מתגלה עת רצון מעתיקא קדישא. וזהו באור פניך יהלכון שמתברר פנימיות המשפט שהוא הרצון כנ"ל. כמ"ש חז"ל אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. וכ' בכל קראנו אליו. והנה הקב"ה נתן לנו הדרך להתפלל ע"י קול שופר והוא קול מקנה שמיוחד לבנ"י. כי הדיבור בא גם מתוך כלי הושט בחי' הגוף. וקול מקנה הוא רק פנימיות הרוח ונפש. ואין בו תערובות. ולכן בש"ק א"צ לתקוע כענין שאמרו חז"ל שא"צ תפילין לאות בשבת שהוא עצמו אות. כי נפשות בנ"י מתעלין בש"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן עונג הגוף בשבת מצוה. ולכן אמירת מלכיות זכרונות שופרות בפה מהני וא"צ קול שופר:

אשרי העם יודעי תרועה. דאיתא תקיעת שופר חכמה דכ' החכמה תחי' בעלי'. תחי' הוא אפילו כשהאדם בשעת הסכנה. דכ' ימותו ולא בחכמה. וע"י החכמה יכולין להחיות א"ע. בעלי' הוא השליט על החכמה. כמו דאיתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שמכל נפש יכולין ללמוד חכמה כמו כן בעולם שנה בכל זמן ובכל מקום יש ללמוד חכמה. כי כולם בחכמה עשית כתיב. וכל מה שברא הקב"ה למילף מיני' חכמתא. ואפילו מדה"ד היא כדי שילמד האדם מזה ליישר אורחותיו. וכשלומד מזה הדבר המבוקש ממנו מיד נמתק הדין. דכ' והאלקים עשה שיראו מלפניו וכשמקבלין מזה היראה מתהפך מדה"ד לרחמים. וזהו יודעי תרועה שמבינים המבוקש ממדת הדין. ובזה יודעין לפתות את בוראם בתרועה במדה"ד עצמו. ומיד עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. ואיתא בשם הבעש"ט המשל משליח המלך שבא אל האדם שא"צ להשגיח עליו רק לרוץ אל המלך עצמו. והיינו דכ' ה' באור פניך יהלכון: