אַשְׁרֵ֣י הָ֭עָם יוֹדְעֵ֣י תְרוּעָ֑ה יְ֝הוָ֗ה בְּֽאוֹר־פָּנֶ֥יךָ יְהַלֵּכֽוּן׃
מאור ושמש
אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון. לכאורה אינו מובן וכי אפשר שכל העם ידעו כוונת השופר אשר כוונתו גבוה מעל גבוה. והנראה בזה דעיקר כוונת ר"ה והשופר וכוונת הנסירה הוא שיהיה היחוד פא"פ. והנה נודע ששם הויה ב"ה הוא רחמים ושם אלקים הוא דין וחמשה אותיות של שם אלקים כל אות ואות יש לו צירוף של שם אלקים נמצא שהגבורות הן ה' פעמים אלקים וחמשה פעמים אלקים עולה בגימ' ת"ל והן בחי' דו"נ נמצא שהן שני פעמים ת"ל וזהו קווצותיו תלתלים היינו שני פעמים ת"ל ע"כ כתיב תלתלים שחורות שהן דינין ויש בהם שחרות שאינן מאירין ע"כ צריכים אנו להמתיק על ידי כשרון מעשינו שיאיר בהם השמות הויות של רחמים שיהי' ה' הוא האלהים ועל ידי ששמות הויות מאירין בהם נהפכים לרחמים וע"י מה נמתקין ע"י השופר אם נכווין בתקיעתינו רק כדי לעשות רצון יוצרינו כמו שאמר אדוני מורי ורבי הרב הקדוש רבינו אלימלך זצוק"ל על הגמרא למה תוקעין רחמנא אמר תקעו. ופי' הוא ז"ל שהגמרא מקשה למה תוקעין כלומר מה היא בכוונה של התקיעות. ותירץ רחמנא אמר תקעו פי' שזאת תהי' עיקר הכוונה לעשות רצון הבורא ב"ה וע"י תקיעתינו לעשות רצון הבורא ב"ה אנו ממתיקין הגבורות ונהפכו לרחמים דהיינו ע"י תקיעות מעומד אנו ממתיקין אות אחת מהחמשה שמות אלקים שעולים ת"ל ונשאר תכ"ט וע"י תקיעות מיושב אנו ממתיקין עוד אות אחת מהחמשה שמות הנ"ל ונשאר ח'ת'ך שהוא שם של רחמים גדולים חותך חיים לכל חי הוא השם היוצא מפסוק "פותח "את "ידך מס"ת שלו והנה ר"ת של פסוק זה "אשרי "העם "יודעי "תרועה "יי' "באור פניך יהלכון עולה בגימ' ח'ת'ך וזהו פי' הפסוק אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון ר"ל אשרי העם שעושים רצון הבורא ב"ה בתקיעתם שעי"ז הן ממתיקין הגבורות ונעשים רחמים שהוא שם ח'ת'ך המרומז בפסוק זה כנ"ל וע"י ששם זה נתגלה. פניך יהלכון ר"ל שפנים של זעם חלף והולך לו. ונמשך עכנ"י חסדים ורחמים גדולים אמן.
פרי צדיק
אשרי העם יודעי תרועה. במ"ר (אמור כ"ט) וכי אין או"ה יודעין להריע כמה קרנות יש להם כמה בוקינום יש להם וכו' אלא שהן מכירין לפתות את בוראן בתרועה. ובזוה"ק (ח"ג י"ח ב') זכאה חולקהון דצדיקיא דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקול שופרא וע"ד כתיב אשרי העם יודעי תרועה יודעי ולא תוקעי. והיינו שעיקר כונת התקיעות הוא לחיים מצות הבורא שצוה לתקוע ולשמוע בקול שופר ועי"ז מתקנים כל העולם כמו שאמר לתקנא עלמא. וזה הפי' יודעי תרועה להכניס הדעת בלב וא' (במדב"ר ר"פ י') דעת זה המכיר את בוראו ונאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגו' ומשפטים בל ידעום דבריו שהוא הד"ת הוא רק לישראל כמו שנא' מורשה קהלת יעקב וגוי העוסק בתורה חייב מיתה (כמ"ש סנהד' נ"ט.) וחקיו ומשפטיו מגיד רק לישראל. שאו"ה נצטוו רק בז' מצות ואין רשאין להוסיף שום מצוה מדעתן רק או שיתגייר ויקבל כל המצות או יעמוד בתורתו (כמ"ש רמב"ם פ"י מה' מלכים) ולכן נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני שהוסיפו מצות מילה שלא לשם גירות. אך מ"מ משפטים שהם מצות שהשכל מחייב אותם רשאים ונאה להם להתנהג מצד ד"א כמו שמצינו (בר"ר פ' ע"ו) שהי' יעקב אבינו מפחד מעשו מכיבוד אב שקיים שאמר כל השנים הללו יושב ומכבד את הוריו וכו' אף שעשו עקר שם ישראל והי' כבן נח. וכן מצינו (ב"ב י':) חסד לאומים חטאת כל חסד שאו"ה עושין חטא להן שאין עושין אלא להתגדל וכו' אלא כדי שתמשך מלכותן שאין עושין אלא להתיהר. ובזה החטא הוא רק כשהמכוון שלהם אינו לש"ש אבל בלא"ה היו מקבלין שכר אף שאינם מז' מצות. אך מפני שכיבוד וצדקה הוא ממצות שהשכל מחייבים ורשאים לקיימם מצד השכל ומקבלין שכר. אבל עליהם נא' ומשפטים בל ידעום שאצלם המשפטים שעושין אין מכניסין דעת בלבם שהוא דעת המכיר את בוראו כנ"ל. משא"כ ישראל שהמשפטים ג"כ מכניסין דעת והכרת הבורא בלב. וזה שנא' אשרי העם יודעי תרועה שהתרועה מכניס הדעת בלבם שמכוונין למעבד רעותא דמאריהון ובזה מתקנים כל העולם. ויודעין לפתות את בוראן בתרועה. והכל מכוון אחד שע"י המצות מכירין הבורא ומכניס דעת בלבם: