Quotation_auto על במדבר 3:40

ואמר פקוד את בני לוי. לפי שלא מנאן עד עכשיו ולא היו בכלל ישראל. לפיכך צוה עכשיו למנותם לבדם להורות על מעלתם. כאומרם כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ועוד לפי שמספר ישראל היה מבן עשרים. ומספר הלוים היה מבן חדש ומעלה. ועכ"ז לא עלה מניינם אלא כ"ב אלף. ויש לתמוה איך שבט נבחר קדוש ה' היו מעט מכל השבטים. והיה ראוי להיות בהפך. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לזה דוק ותשכח שאמר שזה היה. מפני ששבט לוי לא היה להם עבודת פרך במצרים כמאמרם ז"ל. אבל ישראל היו פרים ורבים שלא כמנהג העולם. וכאשר יענו אותו כן ירבה. וזה דוחק הקצרה יד ה' להרבות לשבט לוי בשביל זה. ולכן חזר אליו ואמר ואולי היה מכעס הזקן. ושבט שמעון בכניסתן לארץ לא היו אלא כ"ב אלף וזה דוחק ג"כ. כי אם כבר נתרבו ואח"כ בעון שטים נתמעטו. לא היה זה מכעס הזקן. ודעתי בזה כי שבט לוי ממצרים נבחר מצד קדושתם ומעלתם. לפי שהיו גזע נבחר עוסקי' בתורה ובמסורת הברית שמסר להם יעקב אביהם. מצד קבלת אברהם ויצחק ושם ועבר. ולכן נבחרו ורצה השי"ת שיהיו שמשים לו ועומדים בהיכלו. ולכן אמרו כי זה היה נמצא יותר בקהת. לפי שהוא היה מקהיל קהלות ברבים לדרוש להם תורת ה'. וזהו קהת כמו ולו יקהת עמים. ולכן אמר יעקב בסודם. בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד הא' הוא לוי יבא. כאומרו ויפתח האחד את שקו. וכן ברכו משה יורו משפטיך ליעקב. ואחר שהם היו עוסקים בתורת ה' יומם ולילה שנקראת תושיה. היתה מתשת כחם לפי שהיו כסריסים. כמאמרם ז"ל אשר פריו יתן בעתו זה עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת. וזהו כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. שהם ממתינים מליל שבת לליל שבת. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. ולכן נתן השי"ת לשבט הלוי שמירת המקדש. באופן שבסבת זה לא היו להם בנים כחצי שבט הממועט. ובשמירת המקדש שהיו שלמים ודבקים בה' יותר מברבוי הבנים. לפי שחשקה נפשם בתורה יותר מבאשת נעורים. והתורה יש בה כל תענוגים והכסף והזהב לפי שהוא כבוד מכל כלי חמדה. ולכן חתם הפרשה ואמר כל זכר מבן חדש ומעלה כ"ב אלף. לפי שהלוי מבן חדש שוה יותר מהישראלי מבן עשרים. ומבן שלשים היה שוה יותר מאחר של חמשים. ומבן חמשים שוה יותר מאחר של פ'. ולכן ישוב מצבא העבודה. וישב באהל החכמה והעצה. וכל זה תשלום הדגלים כי כמו שצוה בדגלים לישראל יהודה במזרח. וראובן בדרום. כן צוה בלוים גרשון למערב. והקהתי לדרום. ומררי לצפון. משה אהרן ובניו מזרחה. בענין שיהיו מסודרים כסדר הדגלים. ולפי שרצה ליקח את הלוים תחת הבכורות. צוה לפקוד הבכורות וליקח הלוים במקומם. וזהו פקוד כל בכור זכר וגו'. וכן קח את הלוים תחת כל בכור וגו':

ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר ילמדנו רבינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים (מחללים) [מהו לחלל] עליו את השבת. כך שנו רבותינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו שוחה עליו ימניקתו, והמטלטלו בשבת כאלו מטלטל את האבן. ספק בן תשעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, וכן ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טבורו, וטומנים שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום. ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה [מפני] שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו ואינו של חיים, לפיכך אין מחללין עליו את השבת. שאלו לרבי אבהו מנין לנולד בן שבעה שהוא חי, אמר להן בלשון יונית זיטא אפטא (ארנון) [אוכטא], ואי זהו בן שמונה כל שאין שערו וצפרניו נגמרין. רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא. ובמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי תורה לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר] ופדוי מבן חדש תפדה, זה שאמר הכבות מאשר יקרת בעיני, אמר הקב"ה (ישראל) [ליעקב] הרבה אתה יקר בעיני, למה כביכול שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל [היו מאשר יקרת בעיני]. ד"א אמר הקב"ה יקר אתה בעיני שכיביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובביאתך, [ביציאתך מנין] שנאמר ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' והנה ה' נצב עליו וגו'. א"ר אושעיא אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמשין אותו. ומנין בביאתו שנאמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים הרי מלאכים. השכינה מנין שנאמר וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', לכך נאמר מאשר יקרת בעיני. אמר הקב"ה חקר אתה בעיני שכל האומות לא נתתי להן מנין ולך נתתי מנין, משל למלך ב"ו שהיו לו גרנות הרבה והיו כולם טנופות ומלאות זונין ולא היה מדקדק במנין, והיה לו גורן אחת ראה אותה נאה אמר לבן ביתו אותן הגרנות טנופות היו, לפיכך לא הייתי מדקדק במנין כמה כורין הן, כמה שקין יש בה, כמה מודיות יש בו [אבל הגורן הזה חו'], כך המלך זה ממה"מ הקב"ה, הגורן אלו ישראל שנאמר מדושתי ובן גרני, ואומר קדש ישראל לה' וגו', בן ביתו זה משה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, אמר ליה הקב"ה אומות עו"א טנופות הן שנאמר והיו עמים משרפות סיד, לפיכך אל תדקדק במנינם, אבל ישראל צדיקים הם שנאמר ועמך כלם צדיקים, ואומר כלך יפה רעיתי, לכך אני מדקדק במנינם של ישראל, זה שאמר הכתוב ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי. משל לפרגמטוט אחד שהיו לו אבנים של זכוכית והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין במנינם ולא היה מוציאן במנין ולא היה מניחן במנין לפי שהיו של זכוכית ולא היה משגיח עליהן, והיה לו אחת של מרגלית נאה והיה נוטלה ומוציאה במנין, כך אמר הקב"ה לעובדי אלילים לא נתתי להם מנין לפי שאין חשובין לפני כלום שנאמר כל הגוים כאין נגדו וגו', אבל אתם בני אתם העמוסים מני בטן הגשואים מני רחם, לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר פקוד כל בכור זכר, אמר אקב"ה לישראל בשביל חבתכם לפני שניתי סדור זל עולם, כיצד כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה, ואני לא עשיתי כך אלא פדיתי שה בחמור שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה [שנאמר] שה פזורה ישראל. והרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכוריהם של ישראל שנאמר כי לי כל בכור: