Quotation_auto על במדבר 31:23

ואמר ולא ידע איש את קבורתו. להורות שהוא דבר סתר מסתרי התורה איך מת ואיך נקבר. ואחר שנקבר ונתן סימנים לקבורתו בגיא בארץ מואב מול בית פעור. ועכ"ז לא ידע איש את קבורתו. עד שאמרו תיפח רוחיהון של מחשבי קצין. שהרי בקבורת משה נאמרו ג' סימנים. וכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך ישיגו מה שנאמ' כי יום נקם בלבי. עד שלזה אני אומר כי כמו שכל ענייני משה היו ע"ד פלא. כן עניני מיתתו וקבורתו הם נפלאות תמים דעים. לפי שאיך אפשר שמת משה בהיותו עבד ה'. ואליהו לא מת ויעקב לא מת. וכן כל אותם שמנו חז"ל. ומשה שנרמז עליו מתחלת הבריאה "ממכון "שבתו "השגיח ראשי תיבות משה. וכן נרמז באומרו "מה "שהיה "הוא שיהיה. לרמוז שיהיה חי וקיים. וכן משה בהפוך אותיות הוא השם. ונאמר בו ראה נתתיך אלהים לפרעה. וכן אמרו את כל אשר עשה אלהים למשה. ואח"כ כתב בו וימת שם משה. וכן משה בראשי תיבות הוא מטטרון שר הגדול. והוא מלאך שלוח. כדכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ואחר כל זה וימת שם משה. ועוד כתב ויקבור אותו בגיא להגדיל הקושיא. מי קבר אותו. עד שאמרו הוא קבר את עצמו. ואיך אפשר אם מת לקבור עצמו. ואחרים אמרו שהשם קבר אותו. וזהו ויקבור אותו בגי. שזהו י"ה בגימטריא. עולה בגי' כמו י"ה. ואיך אפשר שנאמר שהשם קברו והלא הוא טהור ומשרתיו טהורים. עד שלזה אמרו בפ' חלק ששאל מין אחד לרבי פלוני. כי קבריה הקב"ה למשה במאי אטביל ליה דהא כתיב מי מדד בשעלו מים. והשיב לו עיקר טבילותא בנורא. דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים וגו'. באופן שנראה דבר זר שנאמר שהשם קברו. וקשה עוד מזאת דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. ואיך אפשר זה דבר שנתנה בו תורה שלשה סימנים. שלא ידע איש את קבורתו. וכן היה שכבר בדקו ולא מצאו. עד שנראה מכל זה שזה דבר סתר. ושכל האדם לא ישיגהו עמוק עמוק מי ימצאהו. אלא שיש לומר שאם מת מת בגזירת מלך מכח הגזירה הראשונה של אדם הראשון. וזהו וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב. כי זה דבר שלא יחייבהו השכל שהיה עבד ה' ומת. ולא די שמת. אלא שמת בארץ מואב הטמאה. אבל היה על פי ה'. והוא גזר כן מששת ימי בראשית בחטא אדם הראשון. ולפי שהיה על פי ה'. והוא לא היה ראוי לכך. אמר שעשה לו כבוד ויקבור אותו בגי. הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכמו שהיתה מיתתו בלי טעם אלא על פי ה'. כן היתה קבורתו. שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. בדרך נס. ואם הוא מלאך שלוח מתחלת בריאת העולם כמו שכתבנו למעלה. לא מת. ואע"פ שכתוב וימת שם משה עבד השם. הוא לשכך את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. כי אחר שהיה אדם ונשתמש בחושיו. היה ראוי שיאמר שמת. אבל לא מת. ולא כתב שמת. אלא לקרר דעת הקדושים אשר בארץ. כשיקראו נגד בני אדם ויאמרו למה מת אותו קדוש. אחר שלא היה בו עון אשר חטא. שיאמרו לו אל תתמה על החפץ. כי כבר מת משה שהיה גדול וקדוש ממנו. דכתיב וימת שם משה ויקבור אותו בגי. ואם היה קדוש ועבד ה' היאך מת. לזה אמר ולא ידע איש את קבורתו. כלומר שא"א להשיג ולידע בשכל האדם. היאך מת והיאך נקבר. והעד על זה מה שסמך ואמר. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אף משמת כמאמרם ז"ל. ואם לא כהתה עינו ולא נס ליחה. לא מת ולא היה אדם. שאם היה אדם לפי הרכבתו היה מרגיש אפיסת הכחות ויתרון החולשה כדרך כל הארץ. אבל אחר שלא יקרהו מקרה האדם. לא היה אדם אלא מלאך. והעד מה שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא וה' אמר אלי. שאם לא בשביל מאמרו וגזרתו. ככחי אז כחי עתה. ולכן אמר ויבכו בני ישראל את משה ל' יום. לא בכו [על] מיתתו. אלא לפי שנכסה מהם משה ולא ראוהו. בכוהו ל' יום. שאם היה האמת שמת. היאך בכו אותו שלשים יום. וליעקב שבעים יום. כי כל חייהם וימיהם וימי בניהם היה להם לבכות. אבל לפי שלא מת אלא שנכסה מהם. ויתמו ימי בכי אבל משה. אבל אם מת. עוד היום היה ראוי לבכות עליו:

וסמך לכאן כי ימכר לך אחיך העברי. לפי שדיבר למעלה בענין מתנות עניים. ובענין השמיטה. סמך לכאן פרשת עבד עברי שהיה יוצא בשנת השמטה. וכמו שאמרו למעלה נתן תתן לו. כן אמר בכאן לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך. וסמך לכאן כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך. לפי שאמר למעלה וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך השם אלהיך. ועשה עמך נסים והרג בכורי מצרים והציל בכורי ישראל. לכן ראוי לך שכל הבכור אשר יולד בבקרך הזכר תקדש. וסמך לכאן שמור את חדש האביב ועשית פסח. לפי שדיבר ביציאת מצרים ובקידוש הבכורות. וזה היה בחדש ניסן שכתב בו החדש הזה לכם ראש חדשים. לכן אמר בכאן שמור את חדש האביב. וזכרהו ושמרהו. כי זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וכן אמר שמור שימתין כשיבא זה החדש. אחר שהוא מלומד בנסים ובו יצאת ממצרים שתעשה בו קרבן הפסח. וזהו וזבחת פסח לה' אלהיך. וצוה שלא יאכל עליו חמץ. ולפי שבמצרים התיר להם לזבוח את הפסח ולאוכלו שם. לפי שלא היה להם מצוה להתעסק בה. אמר בכאן לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' שם תזבח את הפסח ולא במקום אחר. ולפי שתכלית יציאת מצרים היתה לקבל התורה. כאומרו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. סמך לכאן שבעה שבועות תספר לך עד יום מ"ת. וזהו ועשית חג שבועות לה'. כי זה מורה על חבת התורה. שמרוב תשוקתה לקבלה. הם סופרים הימים והלילות להגיע למבוקש. ולכן צוה שיספרו חמשים יום. כנגד חמשים פרשיות של תורה וכנגד חמשים שערי בינה. וכן נזכרה יציאת מצרים בתורה חמשים פעמים. להורות כי שם שלוח העבדים לחפשי. ושם רמוז סוד השמיטה והיובל. ולכן צוה בהם תשובו איש אל אחוזתו זכר ליציאת מצרים. ולכן חתם הפרשה וזכרת כי עבד היית במצרים. ולפי שזאת הספירה היא לתכלית התורה. אמר בה תספור לך לעצמך. אבל כל שאר הספירות שאדם סופר בעוה"ז אינן לעצמו אלא לאחרים. כאומרו ועזבו לאחרים חילם. ואמר אל תתן לנשים חילך וגו'. אבל מה שאדם עושה וסופר מענייני התורה והמצות קונה לעצמו ולא לאחרים. ולכן אמר תספור לך. וכן ולקחתם לכם ביום הראשון. וכן החדש הזה לכם כמו שפירשתי שם. ולכן אמר הלל מרבה בשר מרבה רמה וכו'. שהוא עושה ומרבה לאחרים. אבל בתורה אמר קנה לעצמו קנה לו דברי תורה וכו'. וכן צוה לספור שבעה שבועות כמו שצוה בנדה וספרה לה לעצמה. כן צוה בכאן תספור לך ולתועלתך. וזה להורות שהיו ישראל במצרים טמאים כטומאת הנדה. כאומרו ביחזקאל ע"ה ובגילולי מצרים אל תטמאו. ולכן היו צריכים טהרה וטבילה כנדה. ולפי שטומאת ישראל היתה כפולה מטומאת הנדה. אמר בהם שבעה שבועות תספור לך. ולא הספיק להם ז' ימים כנדה. וכמו שהנדה צריכים לה טבילה במי מקוה. כן צוה לישראל שיטבלו עצמם במי התורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ולהורות גם כן שטומאתם היתה חמורה מאד. הוצרכו לעשות טבילה באש התורה. דכתיב מימינו אש דת למו. לפי שעיקר הטבילה היא באש. כדאמרינן בפ' חלק כי קבריה קב"ה למשה במאי אטביל אותו במים. והלא כתיב מי מדד בשעלו מים. א"ל בנורא דהיא עיקר הטבילה דכתיב כל דבר אשר לא יבא באש תעבירו במים. ולכן ניתנה התורה באש להוציא מהם כל סיג וכל מחלה שהביאו עמהם ממצרים. ולפי שבמועד הזה ניתנה התורה. כתב בכאן ושמחת לפני ה' אלהיך. לפי שהתורה יש בה שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב וכתיב שש אנכי על אמרתיך. אבל בפסח לא נאמר בו שמחה לפי שעדיין לא ניתנה התורה. ועוד שעדיין לא היה להם שמחה שלימה עד יום השביעי שטבעו המצריים בים. ולכן לא נאמר שמחה במועד של פסח. ובשבועות אמר ושמחת על שמחת התורה. אבל בחג הסוכות אמר ושמחת בחגך וכן והיית אך שמח. ב' שמחות. האחד כנגד שמחת התורה. ולפי שאחר נתינת התורה חטאו בעגל ולא נתכפרו עד יוה"כ. כתיב במועד של סכות שמחה יתירה. כנגד הכפרה. כי החוטא הוא עצב מפחד החטא ואחר הכפרה הוא שמח. ולכן נקראה ירושלם יפה נוף משוש כל הארץ. לפי שבמקדש היתה הכפרה והשמחה. ואולי הטעם שנאמר בשבועות ושמחת. לפי שיש להם שמחה בפירות האילן. ובסוכות שהוא זמן האסיף מגרנך ומיקבך נאמרו בו שתי שמחות. והנכון כי בסוכות נאמרו בו ג' שמחות. בזאת הפרשה ב' שמחות. ובפרשת אמור נאמרה שמחה אחרת. להורות כי מועד של סוכות שקול כנגד כל הג' מועדים. ולכן נאמרו בו ג' שמחות: ומזה הטעם אומרים הלל הגמור כל ח' ימים משא"כ בפסח. ולכן נאמר בכאן ג' פעמים בשנה וכו'. כנגד ג' מועדים. ואולי שנאמרו בו שלשה שמחות כנגד שמחת התורה ושמחת הכפרה ושמחת האסיף. שאז כל העולם בשמחה. ואחר שיש בכאן שמחת התורה והכפרה. אע"פ שיש בכאן שמחת האסיף שהיא שמחת הגוף. אמר בכאן חג הסוכות תעשה לך. שהכל לעצמך. כי אחר שאתה שמח בשמחת התורה והכפרה. אע"פ שתשמח בחג האסיף שהיא הנאת הגוף. הכל נחשב כשמחת התורה. ואחר שהיא שמחה של מצוה אמר בו חג הסכות תעשה לך. לתועלתך ולעצמך ולנפשך:

דבר אחר שעקם את פיו (ועקמו) [ופקמו] כאדם שקובע מסמר בלוח. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישב אליו והנה נצב על עולתו שהיו עומדים ומצפין מתי יבא. אמר הקב"ה לישראל בני רשע זה חשב לקלל אתכם ואני עוקם את פיו והופכה לברכה שנאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם. וישם ה' דבר בפי בלעם מלאך ישב לו בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מלאך שנאמר ישלח דברו וירפאם. רבי יוחנן אמר מסמר של ברזל נתן בגרונו, רצה לברך מניחו, רצה לקלל בולמו ואינו מניחו, ואין דבר האמור כאן אלא מסמר ברזל שנאמר כל דבר אשר יבא באש. וישא משלו אל תקרי משלו אלא משלו, שהיה בלעם מבקש להוציא קללות מלבו ואין הקב"ה מניחו: