Quotation_auto על במדבר 5:2

והצרוע אפילו כ"ג, לפי שנאמר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, יכול אפילו מנוגע, ומה אני מקיים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בכל אדם חוץ מכהן גדול, ת"ל אשר בו הנגע ואפילו כ"ג, בגדיו יהיו פרומים, יהיו קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר נאמר הויה [בראש, ונאמר הויה בבגדים, מה הויה האמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו, אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו], ועל שפם יעטה חופה את ראשו כאבל, וטמא טמא יקרא, אומר פרוש, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנוגעין, ת"ל וטמא טמא יקרא, [אי] מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו מנין לרבות שאר (הטמאים) [המנוגעים] ת"ל וטמא טמא יקרא, מנין לרבות [שאר] הטמאים תלמוד לומר וטמא טמא יקרא, ארבה את טמאים החמורים ולא ארבה את טמאים הקלים, טמא מת ובועל נדה וכל המטמא את האדם [מנין] ת"ל וטמא טמא יקרא, (כל) ימי אשר הנגע בו יטמא ולא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה, יכול אע"פ קצצה במתכוון ת"ל כל ימי, מאימתי טהרתו רבי אליעזר אומר אין לו טהרה אלא כשיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו, וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו, א"ר יהודה לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית ועל שקצצה ושייר הימנה כל שהוא שאם פרח בכולו הרי הוא טהור, על מה נחלקו על שקצצה מובאת שרבי אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו וחכ"א עד שתפרח בכלו, בדד ישב לבדו ישב, אין לי אלא זה בלבד מנין לרבות שאר מנוגעים ת"ל טמא בדד ישב, אי מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקין שבראשו נגעו, מנין לרבות שאר מנוגעין ת"ל טמא בדד ישב, יכול אף שיהו שני טמאים עמו ת"ל הוא, הוא בדד ישב ואין שני טמאים עמו, מחוץ למחנה חוץ לשלש מחנות, מושבו מושבו טמא, בקביעותא תליא מילתא, מכאן אמרו הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא, הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור, ואם עמד טמא, וכן באבן המנוגעת, אמר רב חסדא מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור דאמר קרא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה, מיתיבי מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים ובועלי נדות שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים, טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, תנאי היא דתניא בדד ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו, יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין ממחנה אחת ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, יאמר טמא לנפש ואל יאמר זב ואני אומר טמא נפש משתלח זב לא כל שכן ומה ת"ל זב, ליתן מחנה שניה, יאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן ומה ת"ל מצורע, ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר בדד ישב נתקו הכתוב לעשה, מאי חומריה דזב מטמא נפש שכן טומאה יוצאה מגופו, אדרבה טמא נפש חמור שכן טעון הזאת שלישי ושביעי, טמא נפש וכל טמא נפש לרבות טמא שרץ, וזב חמור מטמא שרץ, מאי חומריה כדאמרן, אדרבה טמא שרץ חמור שכן מטמא באונס, כי האי גוונא זב נמי מטמא ראיה ראשונה של זב מטמא באונס, מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה, אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט, זב וכל זב לרבות בעל קרי, ומצורע חמור מבעל קרי ומאי חומריה כדאמרן, אדרבה בעל קרי חמור שכן מטמא במשהו, סבר לה כר' נתן [דתניא רבי נתן אומר משום ר' ישמעאל] זב צריך כחתימת פי האמה ואיתקש בעל קרי לזב, וכל צרוע למה לי איידי דכתב כל זב וכל טמא כתיב כל צרוע, ורבי יהודה שפיר קאמר ר"ש, מיבעי ליה לכדרבי אליעזר יכול נדחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהו חייבין, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה וגו' בשעה שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין, והא דתניא בעל קרי כמגע שרץ לטומאתן מה שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת, למחנותם מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, אמר הקב"ה הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו לכך נאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, רבי יוסי הגלילי אומר מחוץ למחנה מושבו והבגד מלמד על הבגדים שטעונין שילוח חוץ לשלש מחנות והבגד יכול אף השיראין והסריקין צמר הגפן וצמר הכלך וצמר הגמלים וצמר הארנבים והנוצה של עזים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים, [אין לי אלא צמר ופשתים המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת"ל והבגד], אין לי אלא אחד מן המינין הבא בכולו, מנין אחד מן המינין הבא במקצתו כלאים הבא בכלו, ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים, אין לי אלא שלש על שלש בגד שאין בו שלש על שלש מנין ת"ל והבגד דברי ר' אליעזר, א"ל רבי ישמעאל עוקר הרים אתה אין לי אלא בגד שיש לו להיכן יפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין ת"ל וכי יהיה בו ואפילו בכולו, יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועין ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתן אף צמר כברייתו, אוציא את הצבוע בידי אדם ולא אוציא את הצבוע בידי שמים, ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה אף צמר לבן:

וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, הצווי מיד לדורות. או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. (א) לדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז). וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר וישלחו וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה, לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין (ב) ממחנה ארון הקל ק"ו ממינה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין, רבי אומר אינו צריך ק"ו, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה וגו' אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל לנפש, שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מטמא. (ג) כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא, חמוור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה וגו' למה נאמר אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין, היה ובי יאשיה אומר אמרת ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענטת מין הדין, לכך נאמר (ד) וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינ מדבר אלא בלוים נושאי הארון, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתהטא ונכרתה, אף כאן לא הזהיר רלר גדולים, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אמר טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג). רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבים, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין:

רבי יונתן אומר מזכר עד נקבה תשלחו למה נאמר, לפי שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנלן, קל וחומר הוא ומה אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה חמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר מזכר עד נקבה. אין לי אלא זכר ונקבה, טומטום ואנדרוגינום מנין, תלמוד לומר תשלחו. אין לי אלא שיכול להשתלח (י) שאין יכול להשתלח מנין, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחו. אין לא אלא אדם, כלים מנין, ת"ל תשלחום. רבי עקיבא אומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע. רבי ישמעאל אומר הרי אתה דן, הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים מה אדם טעון שלוח אף כלים יטענו שלוח. לא אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומשב [לפיכך טעון שלוח], תאמר בכלים שאין מטמאים על גבי משכב ומושב לפיכך לא יטענו שלוח, הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב (לפיכך) יטענו שלוח. רבי יוסי הגלילי אומר מזכר עד נקבה תשלחו מה זכר ונקבה מיוחדין שהן ראוין ליעשות אב הטומאה וטעונין שלוח, אף כל שראוי ליעשות אב הטומאה טעון שלוח, יצא פחות משלש על שלש שאין ראוי ליעשות אב הטומאה בכל התורה. רבי יצחק אומר הרי הוא אומר ואם לא יכבם ובשרו לא ירחץ על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש הכתוב אלא על כבוס בגדים, אמרת מה מת החמור לא ענש בו על כבוס בגדים, נבלה קלה דין הוא שלא יענש בו על כבוס בגדים. אל מחוץ למחנה תשלחום למה נאמר, לפי שהוא אומר וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יתנו להם מקום בפני עצמן, תלמוד לומר אל מחוץ למחנה תשלחום, ולא יטמאו את מחניהם מכאן אמרו שלש מחנות הן, מחנה ישראל ומחנה לויה ומחנה שכינה. מפתח ירושלים עד הר הבית מחנה ישראל. מפתח הר הבית עד העזרה מחנה לויה. מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה. הה"ד אשר אני שוכן בתוכם: