ילקוט שמעוני על התורה
ויקטן ילד את אלמודד וגו' מקום הוא ששמו חצר מות שהן אוכלין כרישין ולובשין כלי פפייר ומצפין למיתה בכל יום ושמואל אמר אפילו כלי פפייר אין להם. ויהי מושבם ממשא משא מיתה. מדי חולה. עילם וגונבי גוססות. חבל ימא תכלתא דבבל. צור צייר תכלתא דחבל ימא. בין הנהרות כגולה ליוחסין. הר הקדם טורי מדינחא. תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם ישב הקב"ה ודרש וחקר ובחן וצירף את כל התורה כלה ומיום שנברא העולם עד אותה שעה וכל דבר ודבר שהוא מדברי תורה דורשו וחוקרו ובוחנו וצורפו ברמ"ח פעמים כנגד רמ"ח אברים שבאדם ואחר כך הוציאו מתוך פיו וקבעו בתורתו שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות וגו' וכל דבר ודבר שקבע בתורה אם זז ממקומו קימעא קלקל את העולם כולו. ובדעתו של הקב"ה שלא ליתן פתחון פה לבהמה ומתוך שנתן פתחון פה לנחש קלקל את כל העולם. עשרה דורות מאדם ועד נח בדעתו של הקב"ה לפקוד עון אבות על בנים ולא פקד אלא כל אחד ואחד עשאו מלך על אשתו ועל בני ביתו אין להם לא אימת מלכות ולא מדת פורענות אלא אוכלין ושותין ושבעין ובועטין מתוך הטובה שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו. עשרה דורות מנח ועד אברהם בדעתו של הקב"ה לחלקם לשבעים לשון והוא לא עשה כן אלא עשאן כולן לשון אחד ובקשו להחריב את כל העולם כלו שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת:
ילקוט שמעוני על התורה
ויהי כל הארץ שפה אחת הוציאו מפיהם ואמרו אחד לאלף ותרנ"ו הרקיע הזה מתמוטט אלא בואו ונעשה לו סמוכות אחד מן הצפון ואחד מן הדרום ואחד מן המערב וזה שכאן סמכו מן המזרח. ודברים אחדים דברים אחודים. מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ואמרו דברים על שני אחדים על אחד היה אברהם ועל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו לא כל הימנו לבור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן עבודה זרה בראשו ונתן חרב בידה ותהא נראית כאילו עושה עמו מלחמה.
ילקוט שמעוני על התורה
ואכלת ושבעת וגו' השמרו לכם פן יפתה וגו' אמר להם הזהרו שמא תמרדו במקום שאין אדם מורד במקום אלא מוך שביעה שנאמר פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון מהו אומר אחריו ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. כיוצא בו אתה אומר כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו (ארץ) זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. כיוצא בו אתה אומר וישב העם לאכול ושתו, מהו אומר עשו להם עגל מסכה. וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה מה נאמר בהן בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה אליהם שורו עבר ולא יגעיל וגו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' (יצאו) [ישאו] בתוף וכנור וגו' יבלו בטוב ימיהם, היא גרמה להם ויאמר לאל סור ממנו וגו' מה שדי כי נעבדנו (אם) [אמרו] טיפה אחת של גשמים היא אין אנו צריכין ואד יעלה מן הארץ, אמר להם המקום בטובה שהטבתי לכם בה אתם מתגאים לפני בה אני נפרע מכם. הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ. רבי יוסי בן דורמסקית אומר הן נתנו עיניהם עליונה בתחתונה כדי לעשות תאותן אף המקום פתח עליהם מעינות עליונים ותחתונים כדי לאבדן שנאמר ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו. וכן אתה מוצא באנשי המגדל שלא מרדו במקום אלא מתוך שביעה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם, ואין ישיבה האמורה כאן אלא אכילה ושתיה שנאמר וישב העם לאכול ושתו, היא גרמה להן שאמרו הבנה נבנה לנו עיר, ומה נאמר בהן ויפץ ה' אותם משם וגו' ויחדלו לבנות העיר. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו במקום אלא מתוך שביעה שנאמר בהן ארץ ממנה יצא לחם מקום ספיר אבניה נתיב לא ידעו עיט, לא הדריכוהו בני שחץ. מה אמרו אנשי סדום אמרו הרי מזון אצלנו נעמוד ונשכח תורת הרגל מאצלנו, א"ל המקום בטובה שהטבתי לכם אתם מבקשים לשכח תורת הרגל מביניכם אני אשכח אתכם מן העולם, מה נאמר בהן פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל וגו' לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל, ישליו אוהלים לשודדים, וכן הוא אומר חי אני נאם ה' אלהים אם עשתה סדום אחותך וגו' הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה, וכל כך למה ויד עני ואביון לא החזיקה. כיוצא בו אתה אומר כי כלה משקה. ותשקין את אביהן יין בלילה הוא וכי מאין היה להן יין במערה, אלא שנזדמן להם יין לשעה, וכן הוא אומר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס. אם נתן למכעיסיו ק"ו לעושי רצונו, וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר ורבי יהושע ור' עקיבא נכנסין לכרך גדול שעמו קול המונה של עיר עד מאה ועשרים מיל התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמר להן ר' עקיבא ולמה ביכתם, אמרו לו לא נבכה שעמים עובדים עבודת אלילים מזבחים ומשתחוים לעצבים יושבים בטח שלו ושאנן ובית הדום רגליו של אלהינו היה לשרפת אש ומדור לחית השדה, אמר להם אף אני לכך צחקתי אם כך (נתן) [עשה] למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית ראו שועל אחד יוצא מבית קדש הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמיה שאנו בוכין [ואתה מצחק] אמר להם אתם למה בוכים, אמרו לו [למה] לא נבכה על מקום שנאמר בו והזר הקרב יומת והרי שועל יוצא מתוכו, עלינו נתקיים על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, א"ל אף אני לכך צחקתי הרי הוא אומר ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה בבית ראשון זכריה בבית שני, מה אמר זכריה, עוד ישבו זקנים (וזקנים) [וזקנות] ברחובות ירושלים, מה אמר אוריה, לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער, אמר לו הקב"ה הרי לי שני עדים האלו אם קיימים דברי אוריה קיימים דברי זכריה ואם בטלים דברי אוריה בטלים דברי זכריה, שמחתי שנתקיימו דברי אוריה לסוף עתידין דברי זכריה להתקיים. ובלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו נחמתנו. ד"א ואכלת ושבעת השמרו לכם, אמר להם הזהרו שמא יטעה אתכם יצר הרע ותפרשו מדברי תורה שכיון שאדם פורש מדברי תורה הולך ודבק בעבודת אלילים שנאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה. ואומר אם ה' הסיתך בי ירח מנחה ואם בני האדם ארורים הם לפני ה' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד אלילים [אלא] כיון שפוסק מדביר תורה [כאלו] הולך ומדבק בע"א: