Quotation_auto על בראשית 27:9

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. לפי שפר ואיל הראשונים היו לכפר על אהרן ועל הכהנים. ולקח את שני השעירים הנזכרים למעלה. וכן שני השעירים הנזכרים בענין רבקה. שאמרה ליעקב וקח לי משם שני גדיי עזים טובים לטובתם של ישראל. הם שני שעירים הנזכרים כאן לכפר על עונות בני ישראל. ואמר כאן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. ושם ביארתי טעם נכון בו. וענין זה השעיר כבר דברו בו. לפי שנראה דבר זר נגד תורתינו הקדושה. ועוד כתב הקדוש ראיתם עבד שמשליך גורלות עם המלך ועל זה האריכו הרבה. ובספרי ספר צרור הכסף בהלכות יוה"כ הארכתי בזה. ואמרתי כי כל זה היה לטובתם של ישראל לתת להם עצה על נפשותם להציל עצמם מן הצר הצורר. ולפי שהש"י ברא עולמו במדת הדין. רצה שכל דרכיו יהיו במשפט. ולפי שכשאדם חוטא באה מדת הדין לשאול דין עליו. כאומרו קץ כל בשר בא לפני. והש"י נותן עצה לעמו להנצל מן הדין בייסורין ובתשובה. ולפי שלפעמים השוטה כשעומד בהיכל המלך מדבר לפני המלך דברים מעבדי המלך שעושים רושם במלך. כל אחד משרי המלך מפשיט לבושו ונותנו לו בענין שידבר טוב אל המלך. כן רצה השי"ת שנשלח זה השעיר לעזאזל. הוא שטן הוא יצר הרע הוא נחש הוא סמאל שהוא סם המות סמאל. ועליו נאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו. בענין שידבר טוב אל המלך. וז"ש בפרקי רבי אליעזר ראה סמאל שאין חטא בישראל ואמר יש לך עם כמלאכי השרת וכו'. וכל זה מכח הלעטת השעיר שנותנין לו. כמו שנתן יעקב לעשו נזיד עדשים. וזה השעיר שאנו נותנין לו משלו הוא. כי הוא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. ויעקב איש חלק חלק ה' עמו ולא אחר. וידוע שהקב"ה מחלק פרס לע' שרים של מעלה. והם יחלקו לעבדיהם שהם אותם האומות שתחת ממשלתם. ושמתי משל שם כי זה דומה למלך ב"ו שמצוה על מלכותו שיתנהגו במשפט ובדתי המלך. ושם פקידים ושופטים על הארץ. וצוה לאיש צר ואויב אכזר ובעל חמה שיהיה קצין וראש. להביא כל משפטי המלוכה לפניו. ולהלשין עבד אל אדוניו אם רצח וירש או נאף וגזל וכיוצא בזה. והוא יסדר הטענות כנגדם לחייבם ולהרשיעם. ולזה יש יום מיוחד בשנה לשפוט ולגזור כל הדברים על מלכותו. וכן בזה היום מחלק פרס לכל עבדיו. והנה למלך היה אוהב א' שאוהב לו כנפשו והיה רוצה לזכותו בדין. וזה האהוב הכה נפש ורצח וגנב. והמלך לרוב אהבתו אליו צוה לו קודם שיבא יום הדין. שיתן לעושי המלאכה עשרת אלפים ככר כסף למרק חטאתו. ויהי היום הוא יוה"כ שמחלק פרס לעבדיו. שלח לכל עבדיו מנת המלך הראויה לכל אחד. ולזה האיש צר ואויב איש הדמים ואיש הבליעל לא שלח ידו ומנתו ונתאחר הדבר עשרה ימים. ואז שלח לו פרס המלך הראויה לו בכל שנה ביד זה האהוב שרצח או גזל. בענין שיראה זה הצר שזה אהובו של מלך. ושהמלך שלח לו מנתו על ידו וישא לו פנים. וכשראה זה הצר המשטין רצה לעורר מדנים וכעס על אהובו של מלך. מצא שכבר פרע קצת חובו בכסף שנתן לעושי המלאכה. וכן ראה שהמלך אוהב לו כנפשו וחייו היו תלוין מנגד. עד שזה האהוב הביא הפרס המזומן למלך. וכשהגיע לעת הדין נסתתמו טענותיו ונהפך לאוהב. המלך זה הקב"ה שחילק הארץ לע' שרים. והוא ישפוט תבל בצדק ואיש הדמים הקצין הוא סמאל שרוצה לעוות אדם בריבו. והוא חוקר אחר חטאת האדם להזכירם ביום הדין הוא יום ר"ה. כי בו נזכרים כל האומות לחיים ולמות. אבל ישראל לא נחתם גזר דינם עד יוה"כ. ואהובו של מלך הוא ישראל. ולפי שהש"י ידע שישראל חטאו בכל השנה. מביא עליהם יסורין וחלאים למרק עונותיהן ולסתום פי השטן. רצה הקב"ה ביום ר"ה לחלק פרס בכל ע' שרים. ולסמאל שר הדמים לא רצה לתת לו מנתו הראויה לו בכל שנה ושנה. ורצה לאחר אותם עד יוה"כ ורצה הש"י לשלוח לו ביד ישראל האהוב לו כדי שידע שהוא אהובו של מלך. ולכן נתן הש"י לישראל שעיר עזאזל לשלח אותו המדברה מקום אשר שעירים ירקדו שם. וכשראה סמאל שישראל כבר קבלו עונשם בכסף שנתנו לעושי המלאכה ובייסורים שקבלו ושהם אהובם של מלך. ונושא להם פנים ואומר ביוה"כ יש לך עם כמלה"ש. והש"י שומע עדותם של מקטרגים ומכפר עונותם. וסמאל הולך אצל שעירו כדכתיב וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה. ולכן היו קושרים לשון של זהורית על השעיר. שהוא רמז לעונות בני ישראל האדומים כשנים. ונשא השעיר עליו את כל עונותם שפירושו עונות איש תם. ומיד כשהיו משליכין אותו אל ארץ גזירה. היה מתלבן לשון של זהורית והיו יודעין שעונותם של ישראל היו מתכפרים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל. כי סמאל עצמו נשא פנים לישראל והקטיגור נעשה סניגור. ולכן צוה שיסמוך ידיו עליו להתודות עליו אשמת קהלה. ושלח ביד איש עתי המדברה. אשר פירשו בו בזוהר שהוא איש ראוי להוליך המנחה לסמאל. לפי שסמאל נקרא איש רע עין. ואמרו שם שהיו מבקשים בכל ישראל איש מוכן רע עין עינו אחת גדולה מחבירתה. וידוע כי בלעם בעין הרע היה רוצה לקלל את ישראל כאומרו נאם הגבר שתום העין. עד שאמרו שם כי אדם אחד רע עין היה בטבריא שכל הרואה אותו היה מטמין עצמו. לפי שכל אדם שרואה בעיניו היה ממיתו. ועל זה נאמר ביד איש עתי. איש ראוי ומוכן להוליך זאת המנחה לסמאל איש רע עין לקיים מה שנאמר כעבד כאדוניו:

ואולי רמז גם כן בפרשה שאף על פי שנראה שקראה לעשו בנה הגדול וליעקב בנה הקטן. עם כל זה בדעתה וברצונה היתה אם יעקב ועשו כאלו יעקב היה בנה הגדול. וזה להורות על חסידותה וישרותה וחכמתה. שראתה עינה מה שלא ראה יצחק שהיה אוהב לעשו הרשע שונא השם. והיה מטעה אותו בדבריו ובמעשרות המלח. אבל רבקה אוהבת את יעקב ולעולם היא רחמנית על בניה ונתנה עצה ליעקב להשמר מעשו הרשע. ולבניו לדורותם להשמר מעצת נחש הקדמוני ביום הדין וביום הקדוש שהוא יוה"כ בשעיר עזאזל הרמוז בזאת הפרשה. וזהו שאמרו במדרש הנעלם ויהי כי זקן יצחק ותכהן עיניו מראות. זה שאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. כי זהו ביום הדין הגדול הוא יום ראש השנה שמדת הדין מתפשטת בעולם מכח פחד יצחק. ויקרא את עשו בנו הגדול הוא שטן הוא נחש ההולך לשוט בארץ. כי אז ניתן רשות לבעל הדין לחלוק הוא וכל כתותיו. וזהו שא נא כליך תליך וקשתך. הם ילדי נכרים מדת הדין וכלי זעמו לחבל כל הארץ. וצא השדה לצוד בני אדם ולידע מעשיהם. ורבקה הרחמנית רמוזה בכנסת ישראל אמרה אל יעקב בנה. השמרי בנפשך ובתפלתך באלו הימים והכיני צידה לדרך לאותו יום הקדוש. וקח לי שני גדיי עזים הם שני השעירים הנזכרים בפרשת אחרי מות דכתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות לכפר עונותיהם של ישראל. וזהו טובים לטובתן של ישראל. ויעש אותם מטעמים מתפלות וברכות. וזהו הקול קול יעקב שמדבר בלשון רכה ותחנונים בתפלתו ובזה נבהל בשתי הקולות קול השופר וקול התפלה. וזהו הקול קול יעקב כי השופר בהיל ולא בהיל. ובקול השופר מדת הדין נרתע כאומרו עלה אלהים בתרועה. ואז נאחז יצחק באמצע אברהם ויעקב. וזהו תקיעה כנגד אברהם. תרועה כנגד יצחק. תקיעה כנגד יעקב. בענין שלא יצא יצחק להזיק העולם במדת דינו. וכן בקול התפלה הוא נרתע ונאחז בתוך הרחמים ואינו יכול לצאת להזיק בזה הדרך. ובכן יתקדש שמך כנגד אברהם. ובכן תן פחדך כנגד פחד יצחק. ובכן תן כבוד לעמך כנגד יעקב. וכשהם מכוונים באלו השני קולות נוצחים. ואם לאו הידים ידי עשו באף וחמה להשחית. וכשהם טובים השם יתברך מתאוה לתפלתם ואוכל מהם. וזהו ויגש לו ויאכל בכמה תפלות שזאת היא הגשה לתפלה. ויבא לו יין וישת יינה של תורה. ואז וירח את ריח בגדיו שיש להם כסות נקיה ביום הכיפורים. ובזה זוכים לריח גן עדן שהוא ריח שדה אשר ברכו ה' ונותן להם ברכות מטל השמים ומשמני הארץ ונחתמים לחיים. וכל זה בסבת שעיר עזאזל שבו נהפך מדת הדין לרחמים והקטיגור נעשה סניגור. ואומר גם ברוך יהיה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ראה סמאל שאין בהם חטא ואמר וכו' וכן בר"ה שהוא יום דין אין לו כח בקול קול יעקב באותם שני קולות של שופר ושל תפלה. וכל זה לפי שהשם ממרק עונותיהם של ישראל בכל השנה בחלאים וביסורים ובאבדת ממון בענין שאין לו כח להשטין. וזהו ואוכל מכל. וכשראה שלא נעשתה עצתו ויצעק צעקה גדולה ומרה וגזם לישראל ביוה"כ. וזהו וישטום עשו את יעקב וכשמוליכין שעיר עזאזל לארץ גזירה ביוה"כ נהפך לאויב. וכן כשרואה אותם מחוברים בבתי כנסיות בתפלות טף ונשים. וזהו וישא עיניו וירא את הנשים ואת הילדים עד שאומר אציגה נא עמך נהפך לאוהב. כמו שתמצאהו רמוז באותה פרשה ואז וילך עשו לדרכו שעירה הוא שעיר עזאזל. ויעקב נסע סוכתה לעשות מצות סוכה בשמחה. וכל זה בסבת עצת רבקה הצדקת הרחמנית כנשר על בניה ונתנה עצה ליעקב מאלו השני שעירים. ודבקה נפשה ביעקב בנה הקטן ושנאה לעשו בנה הגדול. ולפי זאת הפרשה סובבת לתת עצה ליעקב מהשעירים לקבל הברכות. ואחר כך שלח אותו לפדן ארם להציל עצמו ממשטמת עשו. כתב בכאן אם יעקב ועשו. אחר כך אמר וירא עשו כי בירך יצחק את יעקב. לחתום הפרשה ברשעתו ובהטעתו שהיה מטעה לאביו בדברים שקרים. כי לפי שראה שהיו רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו. הלך ליקח את מחלת בת ישמעאל על נשיו. כלומר אחר שהיו לו ששים נשים ושמונים פילגשים מהכנעני והחתי והחוי והאמורי. חשב שהטעה לאביו במחלת בת ישמעאל. לפי שהיה בן אברהם אבינו עליו השלום:

ויהי עשו בן ארבעים שנה בתקפו ובגבורתו כאביו. ויקח אשה מהחתי והאמורי. לעבור על מאמר זקנו ואביו ואמו ושלא כרצונם. וזהו מורת רוח ליצחק ולרבקה. ולכן סמך ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. יפה אמרו חכמים ז"ל כל המעמיד תלמיד שאינו הגון עיניו כהות למדנו מאחיה השילוני שהעמיד לירבעם. וכן יצחק על שגדל לעשו ותכהן עיניו מראות מראה השכינה. כי העינים שראו מראה השכינה בשעת עקידה לא היה ראוי שיראה לעשו הרשע. כמאמר אלישע אם אביט אליך ואם אראך ולא שת לבו גם לזאת. ויקרא את עשו בנו הגדול וגו'. ועתה שא נא כליך תליך וקשתך. כי זה שבח גדול לו לראות את לחם רע עין ולתאו מטעמותיו. הלא טוב לומר לו שא נא ספרך ספר יצירה שחיבר זקנך. וספר תולדות אדם ועסוק בתורה. והוא לא אמר לו אלא שא נא כליך תליך וקשתך ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי. והוא לא ידע כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ורבקה אמרה אל יעקב שמע בקולי כמו ששמעת לקול שם ועבר שנתנו לך עצה כנגד זה האיש. ובהלעטה ואכילה לקחת בכורתו. כן עתה על ידי אכילה תקח ברכתו. ולך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ואעשה אותם מטעמים בעבור אשר יברכך. כי לך ראויה הברכה אחר שלקחת הבכורה. והוא נתיירא ואמר אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע. בשתי טעיות. הטעות הראשון שלקחתי בכורתו בנזיד עדשים. והשני ליקח ברכתו. כי הטעות הראשון אולי תלה הדבר בנערות. אבל עכשיו בטעות שני יחשבני כמורגל. והבאתי עלי קללה על לקיחת הבכורה ולא ישאר לי הברכה. ותאמר לו אמו עלי קללתך בני. מהבכורה שלקחת ושמע בקולי על הברכה. ולך קח לך השעירים. וילך ויקח כאשר אמרה לו אמו: