Quotation_auto על בראשית 29:34

וכן רמז קרבני לחמי לאישי. שני אישים. איש החוטא. ואיש המתחדש. שהוא איש חדש. ולכן נאמר בלוי ילוה אישי אלי. כמו שפירשתי בלידת השבטים. ולכן אמרו בכהן אישי כהן גדול. שהוא האיש המקריב הקרבנות ומחבר אלו שני האישים. אש של מעלה ואש של מטה. ולכן הוצרך אש הדיוט. כאומרם ז"ל אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבא לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח עולמים עד שנסתלקה בימי מנשה ע"כ. ואחר שהכהן מקריב הקרבן והבשר נשרפת מצד האישים הללו. נחלש כח המשטין. וזה הטעם בעצמו הוא כענין שעיר עזאזל. כמו שפירשתי באומרו וילך עשו לדרכו שעירה. כי אחר שהוא נקרא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. הוא הולך ומתחבר עם השעיר עזאזל לפי שהוא מינו. ובזה מתקרר דעתו ונהפך סניגור על ישראל. וכן בענין הקרבן כשרואה קץ כל בשר קרבן הבשר נאכל על גבי המזבח. מתקרר דעתו ונעשה סניגור על אותו האיש. וזה ע"ד ואתן אדם תחתיך. שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום כי כשהקב"ה הופך הגזירה מעל איש פרטי. הוא מזמין למדה"ד במקום זה האיש החוטא איש אחר בא מאדום. ובו מתקיימת הגזירה באופן שיהיה זה תחת זה. וכן ענין המלקות שצותה התורה ארבעים יכנו. הוא לפי שזה האיש חטא. עד שבחטאו נתעוררו עליו ב' מדות הדין שנקראים שור וחמור. ולכן אמרו שתהיה הרצועה משור וחמור. בענין שאע"פ שזה האיש חייב כרת וראוי להמסר ביד זה הכורת והמכלה. בזה הוא מתכפר. וזהו שאמרו במסכת מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מיד מידי כריתתן. כי כן הוא לפי שנסתלק הכורת מעליו. ואם זה האיש אינו מקבל מלקות נמסר ביד זה הקוסטינר לכלות אותו. וזהו שאמר מאן דלא כרע במודים שדרתו נעשית נחש. ולכן אמרו צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. כי אחר שלא רצה להודות ולשבר כח תאותו. נהפך לנחש ושדרתו נעשית נחש. ולכן צריך בקרבן וידוי וסמיכה ורוח נמוכה. כאומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה. ולכן התחיל בזאת הפרשה ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן. ולא אמר אדם כי יקריב קרבן. אלא מכם. מן המכים ומן החלשים שבכם. והוא כמו ורדפו מכם חמשה. שאמרו רז"ל מן החלשים. כמו ואם מך הוא. וכן המקריב הקרבן צריך לשבור גופו ונפשו ולהכניע גאותו. ואם הוא גס רוח אינו ראוי לקרבן. לפי שאין ה' רוצה בגאוה ובעידונין. כי כן אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו. ולכן מבחר הקרבן הוא החלב והדם שצוה השי"ת להקריב על מזבחו. בענין שהאדם יכניע חלבו ודמו וגאותו ורתיחתו ויהיה נשבר ונדכה. וזהו שאמרו בעלי מעשה כי בוידוי האדם צריך לומר בזמן שבהמ"ק קיים היה אדם מביא קרבן ומתכפר לו. ועכשיו שאין קרבן יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתעניתי כחלב ודם המונח ע"ג המזבח. ובכאן גלו סוד הקרבן כי הדם נזרק והחלב נקטר. לפי שהדם הוא רמז לחטא שהוא אדום. ולכן צריך זריקה ושבירה. והחלב הוא לבן והוא רחמים. רמז לכפרה ולליבון העון. כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וכו'. והשם ברחמיו מכפר ומלבן העון בסבת הקטרת החלב. שהוא גאות האדם ועידונו ושמנינות. וזה רמזוהו בפסוק אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. מה שושן זה אדום וכשמקריבין אותו אצל האש או מכניסין אותו במים חמין נהפך ללבן. כן האדם בקרבנו החטא שהוא אדום כשושן. מכח אש הקרבן מתלבן ומתברר כצמר נקי. ולכן אמרו היושב בתענית נקרא קדוש. לפי שבסבת התענית משפיל רוחו וממעט דמו וחלבו. בענין שזהו כמו מזבח כפרה שמתמעט החלב והדם ונשרף שם:

ולכן תמצא במזמור רחש לבי דבר טוב שאמר שני פעמים על כן. כנגד הכהן וכנגד המלך. כנגד הכהן אמר על כן ברכך אלהים לעולם. כי להם ראויות הברכות. וכנגד המלך אמר על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך. לפי שלהם ראויות הברכות כמו שהזכירו. ואולי נאמר כי הטעם שנאמר באלו השלשה על כן. לפי שהכהן הוא מורה התורה שנקראת תורת אמת. ופירוש על כן על האמת. כי כן הוא לשון אמת כמו כן בנות צלפחד. ואם כן על כן קרא שמו לוי על האמת נקרא כהן ולוי. כאומרו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וגומר. וכן המלך ראוי לו להחזיק במשפט אמת כאומרו מלך במשפט יעמיד ארץ וגומר. ולו ראוי שבט מישור שבט מלכות כאומרו אמת ומשפט שלום וגומר. וכמו שאמרו חותמו של הקב"ה אמת כן הוא חותם המלך. ולזה אמר ביהודה שהוא מלך חותמך ופתילך. ולכן אמר צדקה ממני והודה על האמת. וזה על כן משחך אלהים על האמת משחך אלהים. וכן בכהן על כן ברכך על האמת ברכך אלהים. וכן על כן המו מעי לו על האמת המו מעי לו. וכן על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו כאומרו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. ולכן חתם המזמור ואמר אזכירה שמך. כלומר יבא זמן שנזכיר שמך כמו שאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי. על כן עמים יהודוך לעולם ועד. כלומר על האמת יהודוך שיבואו כולם להכיר שמך שנקרא אמת. כאומרו כי אז אהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וגו'. וזה יהיה לעד לעולם בלי הפסק. ואם כן לזאת הסבה נאמר בלוי ויהודה ודן על כן מה שלא אמר בשאר כל השבטים:

וכן רמז ברך ה' חילו על חשמונים שהם כהני ה' שעשו מלחמה עם היונים וכן עתידין לעשות בגאולה העתידה. כי על זה רמזה לאה עתה הפעם ילוה אלי. כלומר בעתה. כמו אני ה' בעתה אחישנה שהיא בגאולה הד' של אדום. ילוה אישי אלי. לא כמו בשאר גליות שנפרד בעלי ממני פעם אחת ופעם אחרת מתחבר. אבל עתה בפעם הזאת שהיא בעתה. ילוה אישי אלי לעד לעולם לקרוא כולם בשם ה'. כאומרו תקראי אישי וגו'. ועל זה רמז יעקב באומרו שמעון ולוי אחים יהיו בעצה אחת לעקור המלכיות. ואז יתנהגו בכלי חמס ובכלי זיין להרוג אויביהם בחרב. וזהו הודם והדרם כאומרו חגור חרבך על ירך גבור. שזהו המלך שהזכיר אומר אני מעשי למלך. ואע"פ שנראה דבר מגונה למלך לשום חרבו על יריכו. עם כל זה הודך והדרך. וזהו כלי חמס מכרותיהם. בסודם אל תבא נפשי כי ה' איש מלחמה ולא בחרב וחנית אלא בשם ה'. וזהו ה' שמו כמאמר דוד עליו השלום. אתה בא אלי בחרב ובחנית וכידון ואני בא אליך בשם ה' צבאות. וכן אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' ולא בחרב ולא בחנית. וזהו ואשר חרב גאותך. כלומר אע"פ שהחרב הוא מסולק ממך ונתון לעשו. וזהו בסודם אל תבא נפשי. כי באפם הרגו איש כמו יהרגו ויעקרו שור ויחרימו וישחיתו כל העולם וקריה בצורה יפילוה ויעשוה תל עולם. וזהו ארור אפם כי עז כי באפם משימים הכל בחרם. וכל זה למה אחלקם ביעקב בשביל ד' חלוקי גליות שהיו ביעקב. ובשביל לקבץ נפוצות ישראל שנפוצו בכל הארצות. וכנגד זה אמר משה רבינו עליו השלום ברך ה' חילו. כי בגלות ראשון של בבל נתעוררו הלוים והכהנים לחזק את בית ה' אלהינו כמו שהיה במצרים שיצאו על ידי משה ואהרן. ופועל ידיו תרצה בגלות מדי שהיתה הגאולה על ידי מרדכי ואסתר שהיו משבט בנימין שבחלקו היה בהמ"ק והרגו בשונאיהם כרצונם. וזהו ופועל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו כנגד גלות יון שהחשמונים הרגו קמיהן. ומשנאיו מן יקומון בגלות ד' שהוא גלות אדום שם יהיה ג"כ על יד הכהנים ושמעון עמהם. שזה רמזה במאמר הפעם שהוא בעתה. אחישנה ילוה אישי אלי: