Quotation_auto על בראשית 30:28

דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע, בני ישראל בענין הזה ואין הכותים בענין הזה, בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת ת"ל אשה, וילדה מה ת"ל מכלל שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם שומע אני בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא, יכול יולדת הקלה מטמא אותו מתוכו ושאר כל הטמאים בין מתוכו בין מאחוריו ת"ל בני ישראל הרי בני ישראל כיולדת מה יולדת אינה מטמאה אלא מתוכו אף כולם לא יטמאו אלא מתוכו, אין לי אלא הבא מטומאה חמורה כיולדת, הבא מטומאה קלה טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין, ת"ל ולא ימותו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם לרבות את כולם, כי תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדבור, יכול שאני מוציא אף שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור ת"ל וילדה אין הדבר תלוי אלא בלידה, יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן ר' שמעון אומר הרי זה כילוד, מאי טעמא דרבנן אמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד במקום שמזרעת, ורבי שמעון ההוא דאפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה, ורבי שמעון מאי טעמא אמר קרא תלד לרבות יוצא דופן, ורבנן מיבעי ליה לטומטום ואנדרוגינוס סד"א זכר ונקבה כתיב זכר ודאי ונקבה ודאית קא משמע לן, ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר לואי לבן לבן מכל מקום, לבת לבת מכל מקום ורבנן מיבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת ור' שמעון נפקא לה מדתנא תנא קמיה דרב ששת זאת תורת היולדת מלמד שמביא קרבן אחד על ולדות הרבה, יכול תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחד ת"ל זאת, ורבנן אע"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד"א הני מילי בתרי עבורי אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא אימא חד קרבן סגי לה קמ"ל תנו רבנן שיליא בבית הבית טמא לא שהשיליא ולד אלא שאין שיליא בלא ולד דברי רבי מאיר, רבי יוסי ורבי יהודה ור' שמעון מטהרין, מאי טעמא דרבי שמעון משום בטול ברוב נגעו בה, ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה. תני תנא קמיה דרב (יכול) המפלת [בריית] גוף שאינו חתוך ובריית ראש שאינו חתוך יכול תהא אמו טמאה לידה ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול מי שראוי לבריית (נשמה) [שמונה] יצאו אלו שאין ראויין לבריית (נשמה) [שמונה], א"ל רב לתנא וסיים בה הכי שיש לו שני גבין ושני שדראות תניא בראשונה היו אומרים אשה כי תזריע [איש מזריע תחלה יולדת נקבה] אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ולא פרשו חכמים את הדבר עד שבא רבי צדוק ופרשו אלה בני לאה וגו' ואת דינה בתו תלה הכתוב זכר בנקבה ונקבה בזכר ואומר ויהיו בני אולם אנשים [גבורי] (מלומדי מלחמה) [חיל דורכי קשת] ומרבים בנים ובני בנים, וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים אלא בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שתזרענה נשותיהם תחלה כדי שיהיו בניהם זכרים מעלה עליהם הכתוב כאלו מרבים בנים ובני בנים והיינו דאמר רב קטינא יכול אני לעשות כל בני זכרים, אמר רבא (כל) הרוצה לעשות (כל) בניו זכרים יבעול וישנה, וילדה זכר אמר ר' יצחק כיון שבא זכר [בעולם] בא שלום לעולם, זכר זה כר וכתיב שלחו כר מושל ארץ, כיון שבא זכר בא ככרו עמו, זכר זה כר שנאמר ויכרה להם כרה גדולה, נקבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהיבי לה שנאמר נקבה שכרך, תניא שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים יום יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה חדשים יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה חדשים ועד תשעה חדשים יבקש רחמים שיצא ממעי אמו בשלום, ומי מהני רחמים והאמר רבי יצחק מאי דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, הכא במאי עסקינן שהזריעו שניהם כאחד. טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אין אמו טמאה לידה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה, רב שרביא אמר אף אינו נמול לשמונה שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו עד שיהא זכר משעת לידה, מיתיבי המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, תיובתא דרב שיזבי תיובתא. אשה כי תזריע וילדה זכר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול שומע אני ליוצא חי שמטמא את אמו טומאת לידה מנין ליוצא מת שיטמא את אמו טומאת לידה, אמר ר' יהודה הרי אני דן מה היוצא חי שאינו מטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה הרי הוא מטמא את אמו טומאת לידה, היוצא מת שמטמא את אמו ואת הבא עם אמו לאהל טומאת שבעה אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה, אמרו לו לרבי יהודה כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, אם טהר החי את אמו יטהר המת את אמו, ת"ל זכר לרבות את המת, אין לי אלא בן תשעה, בן שמונה בן שבעה בן ששה בן חמשה מנין, תלמוד לומר וילדה כל שתלד, אי וילדה אין לי אלא הולד, מנין המפלת סנדל או שיליא ושפיר המרוקם והיוצא מחותך, ת"ל כי תזריע וילדה כל זרע שילדה, יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים תהא טמאה, ת"ל זכר מה זכר מיוחד שיש בו מצורת האדם יצאו אלו שאין בהן מצורת האדם, יכול המפלת בריית הגוף שאינו חתוך, בריית ראש שאינו חתוך, מי שיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בו מצורת האדם תהא טמאה, ת"ל וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול מה זה מיוחד שראוי לבריית נשמה יצאו אלו שאינן ראויים לבריית נשמה, וטמאה היא טמאה ואין הולד טמא, והלא דין הוא ומה היא שהולד גרם לה טומאה טמאה, ולד שגרם טומאה אינו דין שיהא טמא, שעיר המשתלח יוכיח שגרם טומאה וטהור, לא אם אמרת בשעיר המשתלח שאין לו טומאה תאמר בולד שיש לו טומאה הואיל ויש לו טומאה יהא טמא, ת"ל וטמאה, היא טמאה ואין הולד טמא, וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון, והלא דין הוא מטמא במת ומטמא בולד מה מצינו כשהיא מטמאה במת אינה סופרת שבעה אלא לטומאה האחרונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד אחרון, או כלך לדרך זו מטמאה בדמים ומטמאה בולד מה מצינו כשהיא מטמאה בדמים אינה סופרת שבעה אלא לראיה ראשונה אף כשהיא מטמאה בולד לא תספור שבעה אלא לולד ראשון, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שהיא ממקום אחר, ואל יוכיחו דמים שהם מגופה, או כלך לדרך זו דנין טומאה שהיא ממנה מטומאה שהיא ממנה ואל תוכיח טומאת המת שאינה ממנה, ת"ל וילדה וטמאה שבעת ימים שתספור שבעה לולד האחרון: