Quotation_auto על בראשית 38:17

ואמר ויט אליה אל הדרך. לרמוז שלפי מעלת יהודה נטה מדרך הצניעות והמוסר וכ"ש בהיותו נזוף על אחיו לעשות דבר כזה. ואומר בפיו הבה נא אבוא אליך אף על פי שלא ידע כי כלתו היא. והיא חשבה מחשבת אמת שיבא הדבר לידי גילוי. ורצתה ליקח עדים נאמנים ושאלה ממנו חותמו ופתילו ומטהו אשר בידו. ואחר שהושתל ממנה מלכות בית דוד ומלך המשיח. יש לנו לידע שהיא היתה צדקת וחכמה וידעה סוד הייבום והגאולה כמו שהוא בסתרי התורה. כי אחר שהש"י חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וזהו טעם הייבום להקים לאחיו שם בישראל. וכשאין ייבום פעמים יהיה נגאל המת מצד קרובו כמוזכר בבועז. ולפעמים האב יגאל הבן כמו שמצינו ביהודה שגאל ממכר בניו ומלא חסרונם בפרץ וזרח וזו גבורה גדולה ביהודה. ולכן קראו אביו גור אריה. ולכן אמר בכאן מה פרצת עליך פרץ. כי זאת פרצה וגבורה גדולה. כי שאר בני אדם נגאלים מצד האחים. ובני יהודה נגאלו מצד האב. וזהו מצד זוהר הש"י ואורו שזרח על יהודה וקרא שמו זרח כי אלו היו שני בניו הראשונים. ער שהיה רע בעיני ה' הוא פרץ ע"ש הפרצה. וזהו מה פרצת עליך פרץ. כלומר פרצה ותמורה זאת עליך ישוב. ואונן שהיה מורה על אבלות ועצבות ואפלה קראו זרח כי אור ה' עליו זרח. וכל זה הסוד ידעה תמר ומסרה עצמה למות להשיג דבר זה. ולכן אמרו בסתרי התורה כי ענין תמר הוא מסודות התורה ואין לנו עסק בנסתרות. ולכן נראה ששאלה ממנו החותמת והפתילים והמטה ודי היה לדבר כזה בא' מהם. אבל נראה שנצנצה בה רוה"ק וידעה שמכאן יקום שבט מישראל במלכות בית דוד. ולכן שאלה ממנו אות אמת. וזהו חותמך כי חותמו שלהקב"ה אמת. והוא היה חותמו של מלך כמוזכר במזמור המלך שהוא מזמור טוב מאד על מלך המשיח. כמעט כלול מכל המזמורים. ולכן יש בהתחלתו רמז לרוב השירים יש מהם שמתחילים לבני קרח או למנצח או משכיל או שיר. ולכן התחיל בכאן בכולן למנצח על שושנים. וזהו שיר ידידות שהוא מיוסד על דוד ושלמה ומלך המשיח שהוא ידיד ה'. וכן נאמר בשלמה ויקרא את שמו ידידיה. ואמרו שזה המזמור אמרו אחרי העיון והמחשבה. וזהו רחש לבי דבר טוב. וכן בסידור הדיבור אומר אני מעשי למלך בשביל המלך. ולפי שלפעמים האדם לא יסדר דבריו בטוב בשפתיו כמו שיסדרם בעטו. לכן אמר לשוני עט סופר מהיר. יפיפית מבני אדם כלומר יש לך היופי שבא מבני אדם והחן שבא מצד הש"י. כדכתיב ויתן חנו. וכן ונח מצא חן בעיני ה'. על כך ברכך אלהים לעולם על האמת שהיה עולה על הכל. כמו שפירשתי בלידת יהודה דכתיב על כן קראה שמו יהודה. וכתיב על דבר אמת וענוה צדק. וזהו חותמך חותם ואות אמת. חגור חרבך על ירך גבור. ואע"פ שאין זה דבר נאות למלך הוא הודך והדרך. ופתילך רמז לפתילי הזהב הראוים למלך. כדכתיב וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים. ונאמר במזמור המלך לרקמות תובל למלך. כי לבוש המלך משי ורקמה. ומטך אשר בידך זהו מטה האלהים ושבט המושל בו. הוא המוזכר במזמור של מלך שבט מישור שבט מלכותך. וכתיב לא יסור שבט מיהודה. ואלו הם כלי זיינו של מלך ואלו הן חותמיו. ולכן שאלה ממנו תכסיסי מלוכה. ולפי שראויות לה לא מנעם ממנה ונתנם לה במתנה. וזהו ויתן לה. ואם החותם רומז על חותם התורה הראויה למלך. דכתיב וכתב לו את משנה התורה. והפתילים על המצות דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. וכן ויתנו עליו פתיל תכלת. והמטה על סומכי התורה ועמודיה הנקרא משען ומשענה. ראתה עינה עניני התורה ואין להאריך. ולהורות על זה אמר ותהר לו גבורים כיוצא בו. מלכים כיוצא בו תאומים הצריכים לו למלא חסרון ער ואונן. וכן רצה הש"י שכמו שיהודה רמה לאביו בגדי עזים. כן יפול ביד אשה כאומרו אנכי אשלח גדי עזים. ושישלח גדי העזים והיה לבוז ולחרפה לכפר על חטאתו. וכמו שאמר הוא תקח לה פן נהיה לבוז. וכשראתה עצמה בדוחק שלחה לו לאמר הכר נא כנגד הכר נא הכתונת בנך וגו'. והוא השיב צדקה ממני. לומר שאלו החותמות הם שלו ולא של אדם אחר משבט יששכר. וכל זה לפי שהוא היה בעל הודאה כשמו כן הוא. ולפי שזה היה דבר גדול להורות דבר כזה בפומבי רבתה ששכב עם כלתו. וארז"ל שבזכות זה הציל הקב"ה חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש שהיו מבני יהודה. כמו שהוא הציל לתמר ושני בניו מן האש כאומרו צדקה ממני:

וישב ראובן אל הבור ובמכירתו לא היה שם. וא"כ יש לשאול אחר שראובן ידע כוונת אחיו שהיתה רעה להרגו. איך הלך לו והניחו בין האריות והדובים. כי אולי אם היה שם היו מרחמים עליו. או היו חולקים לו כבוד כדין התורה. בענין שבהליכתו סבב כל זה. עד שלזה קרע בגדיו במר נפשו כמו שקורע על מתו. ולפי שחשב שאולי העלוהו אחיו להברותו לחם בחמלתם עליו. וישב אל אחיו לראות אם היה עמהם. וכשראה שלא היה עמהם. אמר הילד איננו לא בבור ולא בכאן ואני אנה אני בא. כלומר מהיכן אני בא. או היכן הלכתי. כי אני חבתי במיתתו ומה אעשה ומה אומר ולבי מאד חמרמר. ואען ואומר בלשון מר אנה אני בא ואנה אוליך חרפתי כי אין לי התנצלות על חטאי. וכתב מחבר אחד ואני אנה אני בא לשון קינה והספד הוא. ואני סבור שהוא צעק בקול מר על אחיו ובקול קינה. וכן היה צועק על אחיו ואומר אני אנה אני בא. שהוא כמו אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. אל נקמות ה' שהוא בראשי תיבות אני אנה אני. כי לא ידע מה לעשות אלא לצעוק על אחיו ועל עצמו שעזב הנער בידם להורגו אחר שהוא הגורם בהליכתו. והש"י שמע צעקתו כמאמרם ז"ל בענין אכזריות זה מתו עשרה הרוגי מלכות ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. וא"כ היה ראוי ראובן לעונש על הליכתו והשאלה במקומה עומדת. ורז"ל תירצו על זה ואמרו להציל ראובן מעון. שהיה עסוק בשקו ובתעניתו על בלבול יצועי אביו. ואחרים אמרו שהגיע יומו לשמש את אביו והלך לו ואז מכרוהו. ולפי שכל זה אינו מספיק כי פקוח נפש דוחה שבת וכבוד אב ואם ותשובה וכל מצות התורה. וא"כ למה הלך. יש לומר כי אחר שכוונת ראובן היתה להצילו כדכתיב למען הציל אותו מידם. רחמנא לבא בעי ולא נחשב לו לעון אלא למצוה. והוא בכלל יראי ה' וחושבי שמו. כמאמרם ז"ל חשב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. ואחר שראובן רצה להצילו. ומצד אונס התשובה או שמוש אביו לא הצילו. ויחשב לו לצדקה. כאומרם ז"ל מר ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תיקרי בגדותיך אלא בגידותיך. ואמרו גדול בעל תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נחשב לראובן לזכות ולמצוה. כאומרם ז"ל ראובן היה ראש להצלה דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם. לפיכך נתן לו הקב"ה עיר מקלט להציל הרוצחים בשגגה דכתיב את בצר במדבר בארץ המישור לראובני. הרי גילו בכאן שעכ"פ היה בשוגג. אבל אחר שכוונתו טובה נחשב לו לזכות ונתן לו הש"י מצות עיר מקלט במקומה. וכן אמרו בענין התשובה שהיה עסוק בשקו ובתעניתו שהוא היה ראש לבעלי תשובה דכתיב וישב אל אחיו. נתן לו הקב"ה בשכרו נביא אחד בשבטו ראש למשיבים. הוא היה הושע בן בארי הוא בארי הוא בארה אשר הגלה תגלת פלאסר לראובני ופתח בתשובה דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך. גילו בכאן כי אולי כמו שהיה בע"ת. כן השיב לאחיו בתשובה. בדבריו שאמר ואני אנה אני בא. כי אולי כשראו צעקתו נתחרטו. ונתן לו השם יתברך שכר על זה אע"פ שנראה שהיה ראוי להציל ליוסף ושיניח התשובה. ועל דרך הפשט נראה לי שראובן לא שגג בזה כלל ולא החזיק בכבוד ללכת לאביו ולא לעשות תשובה כי פקוח נפש דוחה הכל כמו שביארנו. ודעתו היה להצילו להשיבו אל אביו. וכשראה אותם שישבו לאכול לחם לפי שהוא לא היה אוכל. אולי היה מתענה נפרש מהם. ואמר שהיה הולך אל אביו או לדבר אחר מוכרח. והוא נחבא באחת הפחתים ויצא ועיקם הדרך לסלקו מן הבור להשיבו אל אביו. ולא נתאחר כלל אלא מיד שב אל הבור ולא מצאו. לפי שהם לא נתאחרו כלל באכילה כי מיד כשישבו לאכול נשאו עיניהם וראו הישמעאלים. ועלו אותו מן הבור ומכרוהו כהרף עין כי הצליח מעשה שטן. או לקיים הגזירה. ולכן תמצא שנכנס פסוק וישב ראובן אל הבור בנתים. וכתב אחר כך ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. להורות כי לפי שלא נתאחר ראובן לא היה להם שהות קודם בא ראובן לשחוט שעיר עזים ולהטביל הכתונת בדם בין המכירה לביאת ראובן. כי באופן אחר מיד היה ראוי לכתוב וישחטו שעיר עזים אחר וימכרו. אבל הפסיק בנתים וישב ראובן אל הבור להורות שלא נתאחר ראובן כלל. ואחר שבא ראובן וצעק בקול מר והלך לו. לקחו שעיר עזים ושחטוהו לרמות ליעקב אביהם. כמו שהוא רמה ליצחק אביו בעורות גדיי העזים לקבל הברכות. כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא כי זאת עצת יהודה. ולפיכך רמוהו ליהודה בענין תמר שאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. וכמו שאמר בכאן זאת מצאנו הכר נא. כן נאמר שם הכר נא למי החותמת. באופן ששלם השם יתברך לאיש כמעשהו. ואם לא שהיו סבות אלהיות לקיים דברו היה אכזריות גדולה בהם יותר מהמכירה. כי מה להם. אלא לומר לאביהם לא ראינו אותו אלא שהוצרכו לשחוט שעיר עזים ולטבול הכתונת בדם ולקורעה בשנים. לנקום נקמתם בכתנת הפסים לפי שלא יכלו לעשותו ליוסף. ושיוליכוהו לאביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא. בענין שידאג ויתעצב יותר על בנו. אלא שכולם סבות אלהיות למרק חטאתו שחטא עם אביו לרמותו בעורות גדי עזים. שם נאמר האתה זה בני עשו אם לא. כמו שאמר בכאן הכתונת בנך היא אם לא. ולפי שחשב שחיה רעה אכלתהו ולא זכה לקבורה. קרע שמלותיו וילבש שק ואפר ויתאבל ימים רבים שלא כדין התורה ולא רצה לקבל תנחומים. ואולי עשה כל זה לפי שהוא חב במיתתו ששלחו יחידי בדרך בענין שחיה רעה אכלתהו. ואם אחיו עשו לו זה כמו שאמר טרוף טורף יוסף. כמאמרם זכרונם לברכה. גם כן אני חבתי במיתתו אחר שידעתי שנאת אחיו עמו. ועל זה אמר אספדה ואילילה אלכה ערום בלבוש שק ולא אתנחם כל ימי וארד על בני אבל שאולה אחר שאני הרגתיו. ולכן ויבך אותו אביו כל ימי חייו. ואולי יהיה ויבך אותו אביו כמו ויקבור אותו בגיא הוא קבר את עצמו. כן בכאן בכה על עצמו ולא על בנו. וזהו ויבך אותו אביו. או אמר ויבך אותו. לפי שלמעלה גמר כל דיני האבל דין קריעה ויקרע יעקב שמלותיו. דין כיבוס וישם שק במתניו ולא בגדים מגוהצים. דין אבלות ויתאבל על בנו ימים רבים ולא שבעה ושלשים להספד. דין תנחומי אבלים וימאן להתנחם. דין השנה שהנשמה עולה ויורדה כל י"ב חדש. כי ארד אל בני אבל שאולה עד יום מותי. כנגד שלשה לבכי אמר ויבך אותו אביו. ואולי יאמר ויבך אותו אביו שלא כמנהג העולם. כי האבל בפטירת המת ובקבורתו בוכה ואח"כ מספיד ומתאבל. אבל לא יבכה באחרונה כי כבר נשכח כמת מלב. אבל בכאן אמר ויבך אותו אביו באחרונה להורות על צערו: