ישמח משה
ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן (בראשית לח יז). נ"ל דיש רמז בזה, כי כך דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר וכו' בהדרגה (שבת ק"ה ע"ב), אבל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא אין זה מן הטבע. והנה כאן היה כזה, והוא מן התימא איך צדיק גדול כיהודה יעשה פתאום דבר נבלה כזו. אך זה היה נסיבה מהשי"ת כמו שאמרו רז"ל (ב"ר פ"ה ח') בקש לעבור וכו', וכמו שיצא בת קול ואמר ממני יצאו הדברים כבושין (סוטה י' ע"ב), כמו שפירש רש"י (ד"ה ממני) בפסוק (בראשית לח כו) צדקה ממני, שנצמח מזה מלכות בית דוד. והנה ענין הדרגה הוי כמו ירידה בסולם, אבל בלי הדרגה הוי כמו קפיצה מלמעלה למטה, והנה גם בעליה אין מן הטבע שיהיה בלי הדרגה. והנה בענין יהודה שהיה כעין קפיצה מלמעלה למטה בלי הדרגה כמ"ש, מזה מוכרח שהיה שומה מאת ה' שיצמח מזה דבר גדול, והוי גם כן קפיצה מלמטה שהיה דבר נבלה כזה למעלה. והנה אין בכל הבעלי חיים שני קפיצות רק בגדי, כמבואר במסכת ב"ק (דף כ"א ע"ב) בסוגיא דהכלב והגדי שם דאיפוך מיפך, כלבא בזקירו וגדי בסריכא, והיינו כפי גרסת הרי"ף והרמב"ם (עיין בפ"ב מהלכות נזקי ממון הלכה ט"ו ט"ז). ויהודה הבין זה כי אין זה מטבעו, ולזה רמז לה אנכי אשלח גדי עזים, והבן. ונ"ל שלזה כיוונה התורה באמרה (דברים כג יט) לא תביא אתנן זונה, היינו קפיצה מלמטה למעלה מאתנן לקרבן בלי הדרגה, ומחיר כלב דהיינו שקפיצתו מלמעלה למטה בלי הדרגה בית ה' אלהיך, כי הקרבנות הם רק לשוגג, אבל לא למחלל חלק אלהי ממעל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בזדון לבו, והבן. ועוד י"ל כונה אחרת ליהודה במה דאמר אשלח גדי עזים, כעין מ"ש ובאופן אחר, כי הנשמות הגדולות כל הגדול מחבירו וכו' (סוכה נ"ב ע"א), אם לפעמים יקפצו מלמעלה למטה בקפיצה נפלאה, הכי נמי יש להם כח לקפוץ מלמטה למעלה לתקן עונותיהם, וגם זה נכון בס"ד. ועד השלישי אני בא, כי ידוע מהאר"י ז"ל הטעם שלקוטי ניצוצי קדושה כאלה, היה צריך להיות בענין פגום, כי המה סבורים דבזה לא יצאו מרשותם ונדבק בו הסט"א, אבל באמת נפרד ממנו בעל כרחו אחר כך. והנה ידוע דהנשמות נמשלו לצאן, כמ"ש (יחזקאל לד לא) ואתנה צאני צאן מרעיתי, והנה הם נקראו שעירים כמ"ש (ישעיה יג כא) ושעירים ירקדו שם, וגדי עזים היינו שעיר. והיינו דאמר אשלח גדי עזים מן הצאן, דהיינו שיפריד בזה הסט"א מהקדושה, ואמר גדי ולא שעיר, למהוי חתום בתרין עזקאין להעלים הדבר, והמשכיל יבין.
בית יעקב על התורה
וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ. ביאר אאמו"ר זללה"ה במי השלוח (ח"א ד"ה וישלח) כי העורב רומז על כעס, ורצה נח בזה שלא ימצא לגמרי מדת הכעס בעולם, ולשון וישלח מורה על כוונה זו, כמו דאיתא בזוה"ק (אחרי עב.) ע"פ אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן (בראשית ל״ח:י״ז) למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכלא וכו' ועל דא לא כתיב אנכי אתן אלא אנכי אשלח, אתריך ואשדר ליה דלא ישתכח בהיכלי. ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים, בזה הראה לו השי"ת כי לעת עתה כל זמן שנמצא חמדות רעות בעולם שנקראים מים, מוכרח להיות כנגדם מדה הפכיית והוא הכעס, שלפעמים אין עצה להמלט מתאוה רק במה שמכניס האדם עצמו לפי שעה במדה הפכיית דהיינו בכעסקכוזה לשון המי השלוח ח"א כאן: עורב רומז על כעס ונח רצה שלא ימצא מדות הכעס בעולם והראה לו הקב"ה כי לעת עתה עוד מהצורך במדה זאת בעולם, כי לפעמים נגד תאוה שיבא לאדם איזה תאוה רעה, יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, וזה פי' ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים היינו עד שיכלו חמדות רעות מהעולם אז יבוטל גם כעס כי מים היינו חמדה. וכן מבואר במי השלוח ח"א פרשת בהעלותך ד"ה והעבירו: ונגד תאוה יש עצה שהאדם יכניס עצמו בכעס כמ"ש בגמ' (קידושין מ'.) ילבש שחורים היינו מרה שחורה והוא ג"כ ענין כעס, וזה עצה להנצל מתאווה לכנוס עצמו בכעס. ועיין עוד במי השלוח ח"ב פ' תצא ד"ה כי תצא [ב], בית יעקב הכולל פ' תצא ד"ה כי תצא [ב], ובסוד ישרים פ' זכור אות יט: כי לפעמים נגד תאווה יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, ובזו הרגע שצריכין לכעס כדי להנצל מן התאווה, זה הכעס נקרא רוגזא דרבנן וכו'. וכן מבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות לב, תפארת יוסף חג הפסח ד"ה ויקרא משה [א], מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ורק, עד יבושת המים, היינו לעתיד, אחר כל הבירורים והסבלנות שיעבור על האדם בעת ההסתר, וייגע האדם את עצמו להסיר החמדות רעות מעצמו, אזי יבוטל רוע הכעס מהעולם. אבל בעוה"ז אי אפשר להיות הכעס בטל ממציאות לגמרי, רק בדרך יצא יצוא ושוב, היינו האדם מצדו יראה שידחה את הכעס בשתי ידיו, ולא שיתבטל מכל וכל. וזה הוא הבדל שבין ישראל לאומות, שכל הטובות שהשי"ת נותן לישראל הם רוצים מקודם לברר את עצמם כפי כחם, וממילא אח"ז חותם השי"ת עליהם, מחמת שהם נקיים אגב אמם בשורש למעלה מעבודה. והאומות הם בהיפוך, שאינם רוצים לעבוד קודם בבירורים מצדם, רק שיחתום השי"ת עליהם, ומה שרוצים לקבל טובה בלי בירורים הוא לפי שאינם נקיים אגב אמם בשורש, לכן אין בכחם לברר את עצמם באמת כישראלקכזמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין [ב]: מזה שישראל הולך בעבודה עד מקום שידו מגעת, מזה נתברר, שאילו נתן לו השי"ת כח לברר עצמו יותר, בטח היה מברר עצמו שם ג"כ וכו'. והיינו שהשי"ת יברר כל המקומות שנעדרו אור מצד תפיסת אדם, יברר השי"ת שהיו מלאים אור, וכל זה הוא מאחר שישראל עד מקום שידו מגעת הולך בעבודה, ועל זה המקום שאין בכחו לבררו, יבררו השי"ת. שאני האומות, שאינם רוצים לילך בשום עבודה מצידם, על זה נאמר ואין מידי מציל.. וזהו שמבואר בש"ס (פסחים ד:) בההוא ארמאה דסליק לירושלים ואמר מאליה ספי לי אמרי ליה אליה לגבוה סלקא בדקו אחריו אשכחו דארמאה הוא. הענין הוא לרמז ע"ז ההבדל, כי אליה הוא חלק הטוב והמשובח שבבהמה, רק לפי שרחוק מהראש אין שם חשבון ודעת כלל, ולכן אליה לגבוה סלקא, כי האדם צריך לקבל טובה מהראש ששם משכן הדעת ולברר עצמו, ע"י שממשיך כח הדעת מהראש עד שמגיע לסוף גמר פעולה בכל הענינים כפי כחו לברר בחשבון ובדעת, אבל העכו"ם שרוצים לקבל טובה שלא בדעת ובחשבון אומרים מאליה ספי לי, כלומר תיכף בלא בירורים, ועי"ז הכירוהו שהוא עכו"ם. שבישראל כתיב (דברים יה) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' היינו ע"י בירורים דוקא. וכן היה הענין כאן, לפי שמעתה התחילה צמיחת דור הפלגה שרצו בתיקון העולם ובישובה, ולכן רצה נח להסיר רוע הכעס מהעולם, שעי"ז תתחזק העולם ביתר שאת, היפוך מדור המבול שלא רצו כלל בקיום ובישוב העולם והסתפקו עצמם בחיי שעה בלבד, אמנם עדיין לא היה תיקון השלם, לפי שרצו לקבל שלא ע"י בירורים, רק שיחתום השי"ת עליהם בלא סבלנות ועבודה, ורצה שיבוטל הכעס מהעולם בלי עבודה ובחירה להתהפך ממדה למדה. ועיקר התיקון התחיל מאברהם אבינו ע"ה ואילך, והתחיל בבירורים ועבודה שיבטל האדם רוע המדות בכח מעשיוקכחנתבאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה: וזה כוונת המדרש (רבה בראשית ב) תהו היה העולם עד שלא בא אברהם, והיינו שהיה נחשב עדיין לתהו ולעלמין דאתחרבו, והוא מחמת שלא נמצא בהם התכללות המדות, ורק שבעת שהשי"ת הראה להם ממדותיו התפשטו עצמן במדה הזאת בלי גבול, אבל אח"כ כשבא אברהם אבינו ע"ה ואצלו היה התכללות המדות, והיינו שהוא הבין היטב שהשי"ת חפץ בזה העולם בעבודה, ואעפ"כ אינו מחויב המציאות. והלך בעבודה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת. ולזה התחיל אצלו עולם התיקון, שעד שבא אאע"ה נקרא תהו וממנו ואילך הוא נחשב לעולם התיקון.. ולעתיד כשיכלו שתי מדות ההפכיים כעס ותאוה יהיה גאולה שלמה:
כתונת פסים
ונבוא לבאר פסוקי['] הנ"ל שלח לך אנשים וגו', כי תיבת שלח יש לו ב' משמעויות, א' כפשוטו. ב' לשון תירוכין וגירושין, כמ"ש (ירמיה טו, א) שלח מעל פני ויצאו, וכמ"ש (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, וכמ"ש בזהר אחרי מות דף ע"ב (ע"א) אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן (בראשית לח, יז) למלכא דהוי לי' ברא משפחה וכו' אשלח, אתריך ואשדר לי' דלא אשתכח בהיכל וכו'. ושני הפירושים אמת, כי יש ב' אנשים, בסוד ב' מלאכים המצויין עמם, והם היצר טוב והיצר הרע, והיצר הרע מקדים לבא מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ולצאת האדם מרחם אמו, והיצר הטוב בא לאדם אחר י"ג שנה, אור לי"ד, ואז בודקין את החמץ, לבער חמץ היצר הרע לשלחו מעל פניו לגרשו, ואז יוכל האדם שהוא בן חורין להבחין איזה טוב, לעשות הטוב מצד מה שהוא טוב, ולמנוע מעשות רע מצד שהוא רע. מה שאין כן כל זמן שלא שלח היצר הרע מעל פניו והוא בגלות היצר הרע, עלול האדם שהוא מעורב טוב ורע, לומר על טוב שהוא רע ועל רע שהוא טוב, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) שהוא מצד חולי הנשמה. וכמאמר הנביא על אנשי ירושלים שהי' רבתי בדעות, ומכל מקום טעו, שנאמר (ישעיה ה, כ) האומרים לרע טוב וכו'. וכמו שכתבתי במקום אחר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ויקרא טז, ח), היינו שיתן דעתו הטוב להבחין איזה יצר הרע לעזאזל, ואיזה יצר טוב לה' יתברך וכו', יעו"ש.