צרור המור על התורה
או נאמר שהטעם שהאריך משרע"ה בכל זה. הוא לפי שהיה לו לשאול מהשם דבר זר מאד. ולכן רצה לעשות הקדמה של פיוס. כי כן ראוי לכל שואל או אומר דבר זר לעשות הקדמה של פיוס. כמו שמצינו בדוד שאמר אמרת לה' אדוני אתה ומי לא יאמר כמו אלה. אבל פירושו לפי שהיה רוצה לומר דבר זר בראשונה. עשה הקדמה של פיוס. והדבר זר הוא שאמר טובתי בל עליך. כי טובותיו לא היו מהשם אלא בו בבחירתו. כי השם לא הכריח לשום בריה. ולפי מעשה ידיו עצבוהו ויכוננוהו. לזה אמר בראשונה אמרת לה' אדוני אתה. ואני מכיר שאתה מהוה העולם ויכול על הכל. אבל עם כל זה טובתי אני אומר. טובתי בל עליך. וכן בכאן לפי שמשה רבינו ע"ה היה רוצה לברך לראובן מה שלא רצה יעקב לברכו. לפי שנראה לו שחטא כנגדו וכנגד השם בענין בלהה. וכמו שפירשתי באומרו פחז כמים אל תותר. ולפי שיעקב סלק הדבר למשה. לפי שהיה בעל הבית דכתיב איש האלהים וכתיב בכל ביתי נאמן הוא. ולכן אמר יבא בעל הבית ויברכהו. לכן כתב בכאן וזאת הברכה אשר בירך משה. לפי שהיה איש האלהים ובעל הבית (את) [מכל] בנ"י כולם. ולפי שאולי היה דבר זר ושלא ברצון השם. לכן התחיל בדברי שבח וריצוי כנגד השם. ואמר ה' מסיני בא וזרח משעיר. וכולם לא רצו לקבל תורתך אלא בני ישראל כולם. וזהו אף חובב עמים לכולם ביחד. דכתיב השמרו לכם עלות בהר. ועם כל זה כל קדושיו בידיך. הם הקדושים אשר בארץ. וראשי ישראל ושבטיו הנגשים אל ה' בראשונה. דכתיב וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו. באופן שכשראו ישראל זה והם תוכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. ואח"כ מורשה לקהלת יעקב. כי כשראו שהיחידים וראשי השבטים נתקרבו אל השם נתקרבו כל ישראל. וזהו ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם ראשי השבטים. ואח"כ יחד שבטי ישראל. ואחר שכל זה הטוב בראשי שבטיהם נמצא. ראוי הוא שיחי ראובן ואל ימות אע"פ שיהיה חייב מיתה. באופן שכל זה האריכות לא היה אלא כדי לרצות את השם שיכפר לראובן ויסכים בברכתו. וזהו שפתי צדיק ידעון רצון. יודעים לרצות בוראם. כדאיתא במדרש כותיים יודעים לבקש על הפתחים וכו' וזה הדבר נכון מאד. והוא דרך המדרש שאמרו על פסוק אז חללת יצועי עלה. אמר לו אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מאותו חטא. וכבר כתבתי זה המאמר בפרשת כי תבא בענין הארורים. כי לזה שם ראובן בין המקללים. בענין שיאמר בפיו ארור שוכב עם אשת אביו. והחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכו'. ואז ידעו ישראל שהיה נקי מאותו עון. ומתי בקש רחמים עליו. כשבירך לישראל ואמר יחי ראובן ואל ימות. מה ראה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא. והלא בראש הדברים היל"ל יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקין ומרקדין לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה. אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני שיוציאוהו מיד. כך היה משה שואל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה משה כל הקילוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר הקב"ה ואל ימות וכו' ע"כ. הרי ביארו בפירוש איך כל זה האריכות והקילוס הוא בשביל ראובן כמו שפירשתי:
צרור המור על התורה
אחר כך צוה אלה יעמדו לברך את העם. לפי שהוא לא היה עובר לארץ רצה לתת להם סדר הברכה והקללה. וזהו שאמר אלה יעמדו לברך את העם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. לפי שהיו כולם בני גבירה וראויים לברכה יותר מהאחרים. ואע"פ שהיה ראוי שיהיה ראובן לצד הברכה אחר שהוא בכור וראשון לכל הדברים. לא רצה לעשות כן לסבה ידועה שנפרש בעז"ה משום מעשה בלהה. והכניס לשמעון ולוי לפי שהם אחים וכלי חמס מכרותיהם מצד הדין. לא רצה לתת להם יותר דין והעמידם על הברכה לבטל מהם חוזק הדין. שמעון הוא דין במעשה זמרי וזהו ש"ם עו"ן. לוי הוא דין כדכתיב והעבירו תער על בשרם. ולכן לא העמידם על הקללה. יהודה הוא מלך ויששכר בעל תורה. ויוסף ובנימין היה בחלקם משכן שילה וירושלם כי שם צוה ה' את הברכה. ולכן אין ראוי שיעמדו לצד שמאל. וכן שמעון העמידו על הברכה לפי שלא היה בדעתו לברכו לא רצה להעמידו על הקללה. והעמיד על הקללה ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. לפי שהיו הד' בני השפחות רצה לתת בן גבירה אחד עם ב' בני שפחות. ונתן לזבולון עם דן ונפתלי לפי שזבולון היה עמוד התורה ומקיים ומפרנס ליששכר. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ולא נאמר ללומדים בה. ואחר שהוא עץ חיים. ראוי שיהיה עם אלו השנים לצד הקללה ליתן להם חיים. ולכן לא סמך זבולון אצל ראובן והעמיד לראובן עם גד ואשר. לפי שהיה בכור ביחס והיה בעל תורה כאומרו כחי וראשית אוני. ואמרו אין כח אלא תורה שנאמר גבורי כח עושי דברו. וכה"א בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר וגו' ולמה נקרא שמו בארה שהיה בארה של תורה וכו'. ולכן צרף ראובן עם גד ואשר. להגין עליהם בתורתו. כמו שצירף לזבולון עם דן ונפתלי לפי שהיה מחזיק ידי התורה. וכן צרף ראובן עם גד ואשר לפי שראובן רצה להיות עם גד בחוצה לארץ שהיא ארץ טמאה וארורה ושמע לעצת גד שנאמר ויאמרו בני גד ובני ראובן. לכן צירף משה לראובן עם גד בענין הקללה. ובמדרש אמרו שהטעם שצירף משה לראובן עם המקללים. כדי להודיע לישראל שלא חטא במה שאמר וישכב את בלהה פלגש אביו. ואמרו בפסוק אז חללת יצועי עלה א"ל אביו בני אין לך רפואה עד שיבא אותו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים. ויפרסמך שאתה נקי מגופו של מעשה ויבקש רחמים עליך על החלול. ויתיר אותך מירחוקך ויקרבך. וכיון שנמסר המעשה למשה כשבקשו ישראל להכנס לארץ. אמר משה הרי השעה שאודיע לישראל שראובן נקי מאשת אביו. מה עשה העמיד ו' שבטים לברך בהר גריזים והעמיד ו' מקללים על הר עיבל והעמיד לראובן עם המקללים. לפי שהיו ישראל אומרים על ראובן שעשה אותו מעשה דכתיב וישכב את בלהה. ידע משה שלא היו הדברים אמת כד"א פחז כמים אל תותר ומסר לו יעקב אביו המעשה. לפיכך אמר משה יעמוד ראובן עם המקללים בשביל שיאמר ארור שוכב עם אשת אביו. שהרי אמרו חכמים החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כיון שפתח פיו שבטו של ראובן ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו. ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי ונקי מאותו מעשה. ומתי בקש משה רחמים עליו וקרבו. בשעה שבא לברך את ישראל דכתיב יחי ראובן. מה ראה משה שהתחיל ואמר ה' מסיני בא והלא בראש הדברים היה ראוי לומר יחי ראובן. משל למלך שנכנס למדינה והיה ראש המדינה שלהם חבוש בבית האסורים. יצאו הכל לקראתו והיו משחקים ומרקדים לפניו. אמר המלך כל הקלוס הזה למה אמרו לו מפני שראש המדינה שלהם חבוש. אמר המלך גוזר אני מיד שיוציאוהו. כך היה משה שולל והולך כל הפרשה כולה ואומר וזאת הברכה. אמר לו הקב"ה למשה כל הקלוס הזה למה. אמר לו בשביל ראובן יחי ראובן. אמר לו הקב"ה ואל ימות. ובמה ידע משה וכל ישראל שהקב"ה מחל לו לראובן. אמרו שנים עשר אבנים היו על לבו של אהרן למספר שבטי ישראל דכתיב והיו על לב אהרן. והיו כולן מבהיקות חוץ משל ראובן שהיה אבנו כהה אורה. וכשראה אותה משה וכל ישראל שהיתה מבהקת ידעו שמחל לו הקב"ה והיה מן המנין. דכתיב ויהי מתיו מספר ואין מספר אלא מנין כד"א למספר שבטי ישראל שעלה במנין השבטים. ומפני מה נתרחק ראובן עד משה לפי שלא ביקש מחילה מאביו ולא פייסו ע"כ. הרי מפורש לפי המדרש טעם נכון למה צירף ראובן עם המקללים. שהוא כדי לפרסם לישראל שלא חטא באשת אביו. ושמעון היה ראוי להיות עם המקללים. אחר שהיו אחים וכלי חמס מכרותיהם ראובן ושמעון. אלא לפי שמשה לא היה בדעתו לברכו עם השבטים לכן לא רצה לצרפו עם המקללים. וכמו שאז"ל אחד עשר ארורים נכתבו כאן כנגד אחד עשר שבטים. וכנגד שבטו של שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו. ואע"פ שתמצא בכאן י"ב ארורים עם ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. לכל השבטים יחד ולא לאחד פרטי:
צרור המור על התורה
ואמר ויקרא לבנו ליוסף. על דרך שכתבו בזוהר והוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא. להורות שמחשבות השם עמקו. ולא יאמר אדם הריני בחדרי חדרים מי רואני ומי יודעני. כי השם רואה כליות ולב ולפניו חשכה כאורה. ולכן תמצא שיעקב ע"ה עבד ברחל ובבקר והנה היא לאה. והוא שמש מטתו במחשבה שהיא רחל וחשב שהבן הנולד לו מרחל הוא הבכור. וכשנולד ראובן ניתנה לו הבכורה כסדר הלידה. וזהו ראובן בכורי אתה. אבל השם היודע הנסתרות ידע מחשבת יעקב שהיתה ברחל. ולכן סיבב שישוב הבכורה ליוסף כמו שהיתה לו מן הדין. ולכן אמר בכאן ויקרא לבנו ליוסף וכי שאר הבנים לא היו בניו אלא יוסף. אלא רמז בזה מה שכתבנו כי יוסף היה בנו יחידו בנו אהובו רצתה נפשו ובו היתה מחשבתו וכוונתו מתחלה. ולפי שתחלת המחשבה סוף המעשה. חזרה הבכורה ליוסף. ולזה רמז מה שאמר יעקב אז חללת יצועי עלה. כי יש בו נגלה מבלבול יציע בלהה. ויש בו נסתר מיציע יעקב באותו לילה ממחשבתו. ומכאן יש ללמוד לכל אדם שלא יעשה דבר בחדרי משכיתו ויאמר מי רואני כי הוא גלי עמיקתא ומסתרתא. ואם ביעקב כך שהיה תמים ולא ידע שחטא ומחשבתו היתה תמימה. כל שכן שאר בני אדם שחושבים מחשבות ומעמיקין לסתור עצה מהם. שהם חייבים ואשמים ויחדיו יהיו תמים לפני עושה שחר עיפה. שמורה בכל וערוכה. וידע מה בחשוכא ועד סופא דדרי נהורא עמיה שרי: