צרור המור על התורה
והקדוש רשב"י ז"ל כתב שאחי יוסף היו בני נביאים וראו הרעה הגדולה שעשו. וראו העונש הגדול המעותד לבא עליהם ועל זרעם בעון זה. ובפרט ראו עשרה הרוגי מלכות שנענשו בעבור זה. ולכן שאלו ממנו ב' דברים. האחד שא נא לפשע אחיך וחטאתם בענין שלא יהיו נענשים. והב' שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. הם עשרה הרוגי מלכות שהיו עבדי האלהים. ולא היה בכל ישראל כמותם והיו שקולים כנגד עשרה אחי יוסף שהיו במכירה. כאומרם ומימותם לא נמצאו כמותם. ולכן כשהרגיש יוסף דבר זה ונצנצה בו רוח הקדש. בכה בכי גדול על הריגת הצדיקים. וזהו ויבך יוסף בדברם אליו. ולכן כשבאו אחיו לפניו השיבם. לפי שזאת התשובה לא היתה ראויה לאומרה לשליח. והשיב להם שני דברים כנגד השני דברים שאמרו אחיו. כנגד הראשונה שאמרו שא נא לפשע אחיך. אמר ויאמר להם יוסף אל תיראו. וכנגד השנית שאמרו שא נא לפשע עבדי אלהי אביך שהם עשרה הרוגי מלוכה. אמר כי התחת אלהים אני. אמר וכי במקומו אני לסלוח לכם. אינו כן כי עמו הסליחה. ומה שחטאתם לי אני סולח ואומר לכם אל תיראו. אבל מה שהוא ביד השם איני יכול לסלוח ומה תבקשו ממני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. ולמה אעשה עמכם רעה. ועכ"ז ועתה אל תיראו כלומר בעת הזאת אל תיראו. אבל לאחר זמן תיראו. וזהו מה שפירשתי באומרו ועתה אל תעצבו. אבל אחר זמן תעצבו. שזהו בעשרה הרוגי מלכות שהם בניכם ועצמכם. וזהו כענין מה שפירשתי ג"כ באומרו והוא צולע על ירכו שאע"פ שהיה שמח ויזרח לו השמש והאירו פניו. הוא צולע ועצב על יוצאי ירכו: