Quotation_auto על בראשית 7:11

ויזכור אלהים את נח וגו' זה שאמר הכתוב צדקתך כהררי אל צדקה שעשית עם נח בתבה כהררי אל הדא הוא דכתיב ותנח התבה וגו' ומשפטיך תהום רבה משפטים שעשית עם דורו דקדקת עמהם עד תהום רבה הדא הוא דכתיב ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה. ולא עוד אלא כשזכרתו לא לו לבדו נזכרת אלא לו וכל מי שהיה עמו בתיבה הדא הוא דכתיב ויזכר אלהים את נח. אדם עולה בספינה ועמו בהמה אם עמד סער בים מה הן עושין משליכין את הבהמה לים ומקיימין את האדם אבל הקב"ה אינו כן כשריחם על נח ריחם על הבהמה שנאמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה יודע צדיק נפש בהמתו יודע צדיקו של עולם נפש בהמתו טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו. אוי להם לרשעים שהופכים מדת רחמים למידת הדין בכל מקום שנאמר ה' זו מדת רחמים שנאמר ה' ה' אל רחום וחנון וכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם וינחם ה' כי עשה את האדם ויאמר ה' אמחה את האדם. אשריהם הצדיקים שהן הופכין מדת הדין למדת רחמים בכל מקום שנאמר אלהים זו מדת הדין שנאמר אלהים לא תקלל עד האלהים יבוא דבר שניהם וכתיב ויזכור אלהים את נח ויזכור אלהים את רחל וישמע אלהים את נאקתם מה זכירה נזכר לו שזן ופרנס כל י"ב חדש בתיבה את נח בזכות הטהורים שהיו עמו בתיבה. ויסכרו מעינות תהום לטובה אבל לא כל מעינות חוץ ממעין טבריא ואבלונים ומערת פמייס לרעה. ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום אמר ר' יוחנן שלשה נשתיירו מהן בלועא דגרדי וחמי טבריא ועינא רבתי דתורם :

ולא מצאה היונה מנוח אילו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכוותה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין ודכוותה ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך אילו מצאו מנוח לא היו חוזרין, ויחל עוד שבעת ימים שלשה שבועים ימים, והנה עלה זית טרף בפיה מהו טרף קטיל כמה דאת אמר טרף טרף יוסף א"ל אילו לא קטלתיה אילן רב הוה מתעביד, מהיכן הביאה אותו רבי לוי אומר משבשושין שבארץ ישראל הביאה אותו היא דברייתא אמרין ארעא דישראל לא טפת במיא דמבולא הדא הוא דכתיב את ארץ לא מטוהרה ולא גושמה ביום זעם, רב ביבי אמר שערי גן עדן נפתחו לה ומשם הביאה אותו ולא היה להביא דבר מעולה כגון קנמון ובלסמון אלא רמז רמזה לו א"ל מרי מר מזה מתחת ידיו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך, וייחל עוד מסייע לאומר שלש שבועין, ויהי באחת ותנו רבנן שנה תנינן משפט דור המבול י"ב חדש הא כיצד בשנת תנו רבנן שנה לחיי נח וגו' וכתיב ויהי הגשם מ' יום ומ' לילה זה מרחשון וכסליו ויגברו המים וגו' הרי טבת ושבט ואדר וניסן ואייר ותנח התבה בחדש השביעי זה סיון שהוא שביעי לירידת גשמים לי"ו ימים חסרו ארבע אמות לד' ימים אמה טפח ומחצה בכל יום נמצאת אומר שהיתה התיבה משוקעת במים י"א אמה וכולהון לס' יום חסרו הדא הוא דכתיב והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי זה אב שהוא עשירי לירידת גשמים, ויהי באחת ותנו רבנן שנה וגו' נעשית כמקפה ובחודש השני בכ"ז לחדש נעשה כגריד וזרעו אותה ולא צמחה למה שהיה סימן קללה ואין סימן קללה חוזר לברכה והמתינו עד שירדו גשמים וזרעו ולא היה צריך קרייא למימר אלא י"ו לחדש ומה תלמוד לומר בכ"ז אלא י"א יום שימות החמה יתרין על ימות הלבנה, אמר רבן שמעון בן גמליאל הרוצה לידע שימות החמה יתרין [י"א יום] ישרוט שריטה אחת בכותל באחת בתקופת תמוז ולשנה הבאה באותו הזמן אין חמה נוגעת לשם עד י"א יום:

דבר אחר לא היה צריך לומר מן השמים אלא מן הארץ שאין דרכו של לחם לעלות אלא מן הארץ זה שאמר הכתוב כל אשר חפץ ה' עשה כשבקש קרע הים לפני ישראל ועשאו יבשה וכשבקש עשאו ים. דרכן של שמים להוריד טל ומטר והארץ להוציא לחם שנאמר ארץ ממנה יצא לחם וכשבקש הוריד הלחם מן השמים שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והטל עלה מן הארץ שנאמר ותעל שכבת הטל. כתיב ויתן להם המלך וגו' במדה אבל כשהורדתי להם מן היה יורד כשם שהמטר יורד ואין לו קצבה. זבדי בן לוי אמר אלפים אמה היה יורד המן בכל יום היה עומד עד ארבע שעות כיון שהיה השמש באה עליו היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושוטף ויורד. ולמי הוא מתוקן עכשיו לצדיקים לעולם הבא מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו ומי שאין מאמין אל ירא בפלגות נהרי נחלי דבש וחמאה. וכיון שהיה יורד בנחלים היו אומות העולם באים לשתות ממנו והוא נעשה בפיהם מר כלענה שנאמר והמן כזרע גד הוא אבל לישראל נעשה בתוך פיהם כדבש שנאמר וטעמו כצפיחת בדבש, ואמר רבי יהודה הלוי בר רבי שלום חשבון הוא שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה וגבהו ששים אמה כתיב במבול ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו וכתיב במן ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. מה היו אומות העולם עושין צדין צבי שהיה שותה ממנו וטועמין ממנו מטעמו של מן והיו אומרים אשרי הגוי שככה לו. אמר רבי יוסי בר רבי חנינא לא כשם שהזקן טועם ממנו היו התינוקות טועמין, התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב שנאמר והיה טעמו כטעם לשד השמן והבחורים היו טועמין בו כדבש שנאמר וטעמו כצפיחת בדבש והזקנים היו טועמין בו כלחם שנאמר הנני ממטיר לכם לחם והחולה היה טועמו כסולת מעורב בשמן ודבש כטיסני זו שעושין לחולה שנאמר ובשלו בפרור ומנין שהיה בו טעם סלת ודבש שנאמר ולחמי אשר נתתי לך סלת שמן ודבש. מי שהיה זריז היה יוצא ומלקט מן השדה שנאמר ויצא העם ולקטו והבינונים היו יוצאין לפתח אהליהם ומלקטים והעצלים היו רובצים על מטותיהן ופושטין ידיהן והוא יורד לתוך ידיהן שנאמר ותעל שכבת הטל: