Quotation_auto על הושע 12:4

וע"ד הפשט אני אומר להתיר המלחמה. כי יעקב לא עשה שלא כהוגן. כי הבכורה שלו היתה ועשו גזלה ממנו ופרץ עליו פרץ עוזא. ויצא הראשון אדמוני ברוב התגברותו ולכן הגוזל מן הגזלן פטור ויכול לבא עליו בעקיפים ליקח אשר לו מתחת ידו. ולכן בבטן עקב את אחיו ועכבו שלא לצאת. ולפי שהיה לו זה הכח מן הבטן לאחוז בו ולעכבו. היה סבה כי באונו שרה את האלהים הוא סמאל שרו של עשו. לפי שהשקר אין לו רגלים ולכן אחז בעקבו. וכשראה שלא יכול לו ולקח בכורתו בחזקה. כשבא לידו רצה ליקח את שלו. ולכן לא נתן לו כסף וזהב אלא נזיד עדשים להשיב נפשו אליו. ולכן כשאמר לו מכרה כיום את בכורתך לי שלקחת ממני בחזקה. השיב לו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. כי לך יאתה שאתה יושב אהלים. ועוד כי לו הונח שנודה שלו הבכורה אחר שהוא פטר רחם. אע"פ שלא היה שהרי נתערבו שני הולדות וידו אוחזת בעקב עשו. עם כל זה יעקב עשה מה שהיה ראוי לו לעשות. כי אחר שעשו היה רשע שופך דמים גזלן ונואף. לא היה ראוי שתהיה עבודת הקדש עליו. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול כדין הרואה תפילין ביד כותים שחייב להוציאם ממנו בכל ענין שיוכל. ולכן יעקב כשראה שעשו היה רשע ורוצח והוא עיף לרציחה. וידע שהרג לאברהם בלא זמנו. וראה שהיה בידו חפץ של מצוה. רצה להוציאו ממנו בכל ענין. ואם הוא היה איש טוב ראוי לשרת בבכורה. לא היה יעקב הצדיק עושה זה ולא כיוצא בו. ולכן אמר לו מכרה כיום. ולא אמר מכרה את בכורתך. אלא מכרה כיום. כפי הזמן והיום שאתה עומד בו. שאתה רשע ורוצח והרגת זקני. מכור לי זה החפץ של מצוה. שאינו ראוי לך. והוא השיב והסכים בדבר. ואמר הנה אנכי הולך למות בין החיות ובין אויבי קרובי הרוצח הוא נמרוד ואחרים שהרגתי. די לי להשמר מהם ולמה זה לי בכורה. כי לך יאתה. ולפי שאלו היו דברים בעלמא. אמר השבעה לי כיום כפי הזמן והיום שאתה בו רשע גמור. וישבע לו לקיים הדבר. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים. כי בעד פת לחם יפשע גבר. לפי שכל זה היה אונס גמור כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואין לך מודעה גדולה מזו. ואולי יאמרו כי פירוש מכרה כיום הוא כיום הזה שהולך למות והיה עיף. וכן השבועה היתה לפי העת שהיה באונס וזהו השבעה לי כיום. ויש כאן טענת אונס. לזה נראה לי כי הפירוש הראשון הוא האמת שהרי אני רואה שאכל ושתה והיה בדעתו ויקם וילך ועבר זמן בנתים. ואחר כל זה ויבז עשו את הבכורה. ואחר שדבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת. הפירוש השני ניתר ממקומו כי יעקב לא עשה כל זה אלא לפי שהיה רשע גמור באותו יום ולא היה ראוי שתהיה לו עבודה קדושה. והעד כי אחר כל זה ויבז עשו את הבכורה. ובמדרש הנעלם רמזו בזאת הפרשה תחיית המתים. וזהו תולדות יצחק. כי באותו זמן רב השחוק בעולם. דכתיב ישמח ה' במעשיו. ויהי יצחק בן ארבעים שנה אלו ארבעים שנה שיש בין תחיה לתחיה. בת בתואל הארמי הוא אותו עצם שבמפרקת שעליו יבנה הבנין להחיות המתים. שכן בכרכי הים קורין לאותו עצם ארמי. אחות לבן הארמי הוא יצר הרע שנקרא רמאי. ובמקרא נקרא לוט ועכשיו שהוא מלובן ואת הצפוני ארחיק מעליכם דכתיב וחרפת עמו יסיר. נקרא לבן הארמי. ויעתר יצחק לה' כי עקרה היא. לפי שיצר הרע בטל מן העולם ואין מקום להאריך:

מה אקב לא קבה אל. בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו', אמר ליה אביו מי אתה, אמה ליה אנכי עשו בכורך, המוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו היינו לא קבה אל. ד"א בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלקיך ישראל לא היו ראויין לכליה, אעפ"כ באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן. אלא בברכות הוא מברכן שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך מעצמן הוי מה אקב לא קבה אל. אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב אדם כי יקריב מכם, מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. (אשר תקראו אתם) וכן החדש הזה לכם, אבל לענין נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו. אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפס שנאמר ארור אפס כי עז וגו' מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל:

מה אקב לא קבה אל. בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו אלא בשעה שנכנס יעקב לקבל את הברכות דכתיב ואת עורות גדיי העזים וגו', אמר ליה אביו מי אתה, אמה ליה אנכי עשו בכורך, המוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך שנאמר גם ברוך יהיה, והיאך אני מקללו היינו לא קבה אל. ד"א בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך יש לו חיים ואלו כפרו ומרדו בו ואמרו אלה אלקיך ישראל לא היו ראויין לכליה, אעפ"כ באותה שעה לא זז מחבתן אלא לוה עליהן ענני כבוד והמן והבאר, וכן הוא אומר אף כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמיך הרבים לא (עשיתם כלה) [עזבתם במדבר] וגו' ומנך לא מנעת מפיהם והיאך אני יכול לקללם. בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות הוא מזכירן שנאמר אלה יעמדו לברך את העם, ובקללות לא היה (תובען) [מזכירן] שנאמר ואלה יעמדו על הקללה. ועוד כשהן חוטאין ואומר להביא עליהם קללה אינו כתיב שהוא מביאן. אלא בברכות הוא מברכן שכן הוא אומר והיה אם שמוע תשמע וגו' ונתנך ה' אלקיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה, ובקללות כתיב והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך מעצמן הוי מה אקב לא קבה אל. אמר ליה הכתובים חולקין כבוד ליעקב ואני באתי לקללו, ראה מה כתיב אדם כי יקריב מכם, מכם אני מבקש קרבן ולא מאומות העולם. וכן כתיב אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם. (אשר תקראו אתם) וכן החדש הזה לכם, אבל לענין נגעים אדם כי יהיה בעור בשרו. אביהם כשבא לקנתרם לא קלל אלא אפס שנאמר ארור אפס כי עז וגו' מה כתיב בבטן עקב את אחיו, הרי הכתובים חלקו לו כבוד מה אקב לא קבה אל: